מה מברך טאילנדי על עשיית מעקה

הרב מנחם בורשטיין ראש מכון פועה | יורה דעה

יורה דעה גילוי דעת 411

מורי ורבי הרב אברהם שפירא זצ"ל היה מדגיש תמיד את החשיבות הגדולה של המשך העיסוק בתורה אף למי שסיים את תקופת לימודו המסודר בישיבה ופנה לעיסוק מעשי. הוא היה מנצל כל הזדמנות להעביר מסר זה לתלמידיו. 
דוגמה לדבר מצאתי השבוע כאשר עיינתי מחדש במכתבו של הרב שפירא לידידנו ר' ניסן סלומינסקי שליט"א מלפני כ-35 שנה. ר' ניסן שאל את מו"ר בהיותו הרב הראשי לישראל שאלות בהלכות בניית מעקה. הוא כיהן אז כראש המועצה המקומית אלקנה, והסוגיה הייתה מעשית לגביו בהיותו פועל להרחבת היישוב ובנייתו.
בפתח המכתב שיבח הרב את עיסוקו בתורה של ר' ניסן בצד עיסוקו המעשי: "ראשית כל ברצוני לציין שמאד שמח את לבי להיווכח שכבודו עסוק בעבודת הקודש של הרחבת גבולה של ארץ ישראל והתפשטותה בכל שטחי יהודה ושומרון, וכראש המועצה המקומית אלקנה לא מנע את עיונו בעסק התורה, וכפי שיצאה מתחת ידו במכתבו הרי יש כאן סיכום מצוין בעניין זה של מעקה על ידי פועל גוי".

בפרשת השבוע (דברים כב, ח) נאמר: “כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ”, וממשיכה התורה ואומרת: “וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ”.
בספרי למדו מהפסוק שמצוות בניית המעקה מורכבת משתי מצוות: מצוות עשה לבנות את המעקה, שנאמר: "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ", ומצוות לא תעשה, הקובעת שכל זמן שהניח את הבית ללא מעקה, לא רק ביטל מצווה אלא עבר על איסור תורה, שנאמר: "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ". וכן פסק השולחן ערוך (חו"מ תכז, ו), שכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה.
עסקנו בעבר בכמה מענייני מצוות מעקה, טעמיה וגדריה, והפעם נרחיב ונוסיף עוד בנושא.
חכמים קבעו שגובה המעקה שחייבה התורה לבנות צריך להיות לפחות עשרה טפחים (שו”ע חו”מ תכז, ה), מכיוון שרק מעקה הגבוה עשרה טפחים ייתן ביטחון סביר מפני נפילה. כידוע, יש מחלוקת באשר לשיעור ‘טפח’. לשיטת הגר”ח נאה וסיעתו שיעורו שמונה ס”מ, ולפי זה די במעקה שגובהו שמונים ס”מ, ול’חזון איש’ וסיעתו השיעור קרוב לעשרה ס”מ, ואם כן יש צורך במעקה שגובהו כמטר.
המעקה חייב להיות חזק דיו שאדם יוכל להישען עליו ולא ייפול (שם).
האם יש לברך על מצוות עשיית המעקה?
הכלל הידוע הוא שמברכים על מצוות עשה של תורה או של חכמים קודם לעשייתן (עיינו רמב"ם ברכות יא, ב–ג), לכן מתבקש שתהיה ברכה על עשיית המעקה.
אומנם בעל ספר ה'רוקח' כתב שאין לברך על עשיית מעקה. יש שביארו שטעמו הוא כיוון שהאדם מטבעו נשמר ונזהר שלא להינזק, אלא שהתורה הוסיפה מצווה לעשות מעקה בעיקר כדי למנוע ולהסיר מכשול, ואם כן כאשר בונה מעקה עוסק בעיקר במצוות ה'לא תעשה', בהסרת המכשול, ומצוות ה'עשה' איננה הדומיננטית בבניית המעקה, ועל מצוות 'לא תעשה' אין מברכים (עיינו ספר 'אבני שלמה' עמ' מג הערה סד בשם מורנו הגר"מ הלברשטאם זצ"ל).
יש שהסבירו את טעמו של ה'רוקח' שבניית מעקה היא מצווה 'שכלית', דהיינו שגם ללא התורה היינו מבינים שצריך לקיימה, ועל מצווה כזאת אין מברכים, כפי שאין מברכים על כיבוד אב ואם וצדקה וכדומה ('תשובות והנהגות' ב, תשכ"ה).
אך הלכה למעשה פסק הרמב"ם (הלכות ברכות יא, ח), ובעקבותיו הלכו רוב הפוסקים, שכן מברכים על עשיית המעקה, והנוסח הוא: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה" (אומנם יש שנהגו שלא לברך, עיינו ילקוט יוסף ברכות עמ' תרא).
שאלה מעניינת נשאלת באשר לזמן הברכה. באופן פשוט נראה לומר שצריך לברך קודם שמתחילים את מעשה המצווה (כבכל מצווה: "עובר לעשייתן"), דהיינו בתחילת בניית המעקה. אך מנגד קיום המצווה נשלם רק כאשר מגיעים לגובה עשרה טפחים לפחות, אם כן ייתכן שיש לברך דווקא סמוך לגמר הבנייה.
בתשובות ה'חתם סופר' (או"ח נב) כתב שיברך על מצוות המעקה לפני גמר בנייתו, דהיינו לפני שהוא מסיים את בניית הטפח העשירי, אך לרוב הפוסקים יש לברך מייד בעת התחלת בניית המעקה. אלא שאם שכח לברך בהתחלה יכול לברך לפני הסיום, שכל זמן שעוד לא סיים את בניית המעקה עדיין הוא מקיים את המצווה ועדיין יכול לברך.
מכיוון ש"מצווה בו יותר מבשלוחו", הטוב ביותר הוא שבעל הבית יבנה בעצמו את המעקה לגגו, ויברך לפני כן את ברכת מצוות מעקה.
ואולם ברוב המקרים שוכרים בעל מקצוע כדי שיבנה את המעקה באופן מקצועי. אם מדובר בפועל יהודי אומנם בעל הבית הוא המקיים את המצווה, מכיוון שהפועל עובד בשליחותו, אך את ברכת המצווה מברך השליח, הפועל שבונה את המעקה.
כשהפועל מברך הנוסח שונה מעט: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על עשיית מעקה".
אם בעל הבית רוצה לזכות בברכה הוא יכול לבקש מהפועל שידריכהו כיצד להתחיל את בניית המעקה, ויברך לפני כן ויבנה מעט, ולאחר מכן הפועל ימשיך בבניית המעקה.
ואם הפועל תאילנדי?
אם פועל שאינו יהודי בונה את המעקה, לדעת פוסקים רבים (רע”א, מנ”ח ומהרי”ט אלגאזי) בעל הבית אינו נחשב כמקיים את המצווה, אלא שהוא נפטר מקיום המצווה, מפני שלאחר שהגוי יסיים את בניית המעקה כבר לא תהיה יותר על היהודי מצווה לבנות מעקה לגגו, ולא יעבור באיסור “וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ”, שכן בפועל יש מעקה לגגו.
אבל את המצווה לבנות מעקה לא קיים, מפני שאי אפשר למנות אדם שאינו יהודי להיות שליח במצוות שרק יהודים מצווים בהן. לכן הרוצה לקיים את מצוות בניית המעקה בביתו צריך להקפיד להעסיק פועל יהודי לצורך המעקה.
את תשובת מו”ר הרב שפירא זצ”ל, שנזכרה בראש המאמר, נביא בהזדמנות קרובה. בינתיים אפשר לקבל בדוא”ל את חוברתנו ‘מעקה – גדרים, רעיונות והלכות’:
hl@puah.org.il.