מה עושים כשיש מיליון תירוצים?

יורה דעה | הרב מנחם בורשטיין ראש מכון פועה

שכשמעיינים בטיבם של אירועים אלו רואים שהם משמשים ביטוי לאחדות עם ישראל, ובכך ט"ו באב מתקן את תשעה באב, שבו נחרב בית המקדש השני בגלל שנאת חינם.

פעם באתי אל מו”ר הרב מרדכי אליהו זצ”ל וסיפרתי לו על מבנה שהכרתי וחשבתי שמבחינה הלכתית ברור שחייב במזוזה, אלא שהבעלים של המקום, שהיה איש יודע ספר, התחמק במיליון ואחד תירוצים ואמר שהמקום אינו חייב במזוזה. הראיתי לרב את התרשים של המקום, והרב הציע לי בתחבולה מיוחדת להמליץ לו על שיפוץ קל של המשקוף שבוודאות יחייב במזוזה כך שהבעלים לא יוכל להתחמק.
באותה הזדמנות סיפר לי הרב שבמשכן הכנסת יש שער גבוה מאוד, וכשבנו אותו הזמינו את הרב לבוא ולקבוע בו מזוזה. כשבא ראה שהשער גבוה מאוד, ולכן יש שאלה הלכתית באשר למקום קביעת המזוזה. פנה הרב לאומן שעשה את הדלת ואמר לו שישים משקוף נמוך יותר, אך הוא אמר שאי אפשר כי זו אומנות מיוחדת. אמר לו הרב שלדעתו חסר מבחינה אומנותית איזה פס קטן בצבע נחושת, וכדאי להוסיף אותו. אמר האומן לרב שהוא צודק, ובתוך כמה דקות עשה זאת. המשקוף נעשה נמוך, והיה אפשר לקבוע מזוזה בתחילת השליש העליון של הפתח.
אנו עומדים בראש חודש אלול, ואחד ממנהגי ישראל בימים אלו הוא לבדוק את מזוזות הבית.

נעסוק בכמה דגשים הלכתיים במצוות מזוזה. זו ההזדמנות להדגיש אף הלכות השייכות לצורת קביעתה הנכונה, וזה חלק מהבדיקה המומלצת למזוזות הבית בחודש זה.
ראשית, כפי שפתחנו, מקום המזוזה הנכון הוא בתחתית השליש העליון של הפתח (שו"ע יורה-דעה רפט, ב). מכל מקום, מי שקבעה במקום אחר בשליש העליון, המזוזה כשרה, ובלבד שתהיה מרוחקת לפחות טפח מן המשקוף.
נשאלת השאלה: מה הדין בפתח גבוה, לא סטנדרטי, האם גם שם יש לקבוע את המזוזה באותו מקום אף אם תהיה קבועה בגובה רב ולא יהיה אפשר לנשקה?
לפי כמה פוסקים, אם הפתח גבוה מאוד, יש לקבוע את המזוזה בגובה הכתפיים, אף שהוא למטה מן השליש העליון. יש האומרים שהסיבה היא כדי שיוכלו העוברים בפתח לראות את המזוזה כשנכנסים, וייזכרו במסרים העולים ממנה. לעומת זאת הרב עובדיה יוסף (עיינו 'ילקוט יוסף' – שובע שמחות א, מקום וסדר קביעת המזוזה וברכתה, סעיף עב) סבור שאף במקרה זה יש לקבוע בתחילת השליש העליון של הפתח, מכיוון שההלכה היא שמזוזה הקבועה למטה מן השליש העליון פסולה.
קודם קביעת המזוזה יש לכורכה מסופה לראשה, היינו מ"אחד" כלפי "שמע", ויניחנה בקופסה וכדו' ויקבענה בחוזק בדבק או במסמרים.
באשר לצורת קביעת המזוזה יש מחלוקת: לדעת רש"י (מנחות לג ע"א) והרמב"ם ולרוב הפוסקים צריך לקבוע את המזוזה זקופה, ראשה כלפי מעלה ותחתיתה כלפי מטה, בזווית ישרה לגמרי. לשיטתם, אם השכיבה במאוזן, לא יצא ידי חובה. ואילו לדעת רבנו תם יש לקבוע את המזוזה בשכיבה, היינו במאוזן, ואם קבעה במאונך, היינו בזקיפה, לא יצא ידי חובה.
למעשה פסק השולחן ערוך (יו"ד רפו, ו) כדעת רוב הפוסקים, שהמזוזה צריכה להיות זקופה, וכן נוהגים רוב הספרדים.
האשכנזים נהגו לקבוע את המזוזה באלכסון, ראשה כלפי פנים הבית ותחתיתה כלפי חוץ. טעמם הוא שכיוון שלרבנו תם במזוזה זקופה לא יוצאים ידי חובה, יש להתחשב בדעתו ולקבוע את המזוזה באלכסון, באופן כזה שלשתי השיטות יוצאים ידי חובה, מאחר שמצד אחד היא איננה זקופה, ומצד שני איננה שוכבת במאוזן.
גם לפי האשכנזים, במקרה שאין אפשרות לקבוע את המזוזה באלכסון יש לקובעה זקופה, כדעת השולחן ערוך ורוב הפוסקים.
כך או כך, נתפלל שנזכה לאהוב את ה', לזכור ולשמור את כל מצוותיו, והקב"ה ישמור עלינו.

מדוע זה תאריך לבכות?

במשפחתנו יציינו בשבוע הבא את יום השלושים להירצחו של אחייני היקר דביר יהודה שורק הי"ד. אציין שיומיים לאחר הירצחו של אחייני דביר הי"ד חל יום הולדתו. כתוב שהקב"ה ממלא שנותם של צדיקים, ואם נפטר סמוך ליום הולדתו סימן הוא לצדקותו. דביר היה צדיק גם בלי סימנים, ירא שמיים אמיתי שהקפיד על קלה כחמורה. האהבה שלו לכולם הייתה מדהימה. על כל אחד אומרים שאהב את כולם והם אהבו אותו, אבל אצלו זה באמת היה מיוחד: כל אחד אהב אותו, גם חברים שלא היו קרובים אליו, גם אנשים שלא כולם אהבו אותם. הוא היה הכתובת לכולם והיה נחמד לכולם תמיד בכל דבר.
בעקבות זאת, ולקראת ג' אלול שיחול השבוע, שהוא יום פטירתו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, רציתי להביא לפניכם כמה נקודות העולות מהנהגות הרב ומתנחומיו לאנשים. ברצוני לציין שמגיע יישר כוח מיוחד לידידנו ויקירנו הרב זאב נוימן שליט"א, שריכז לספר שקראו 'תנחומיך ישעשעו נפשי' את איגרות הניחומים של הרב ועוד דברים חשובים בענייני אבלות והספדים וכיו"ב, ואף זכינו והקדיש בסוף הספר עמוד זיכרון לאימי ע"ה.
הרב זצ"ל הדגיש תמיד שאין במציאות "דבר קטן"; כל אירוע אצל כל אדם הוא עניין גדול שראוי להתייחסות מתאימה, ולכן נהג להשקיע רבות בתנחומי אבלים, ומליבו הרחב שפעו דברי הספד וניחומים חמים ומרגשים במיוחד.
בספר מסופר על הראי"ה קוק זצ"ל, שכאשר נפטרה אימו בכה ללא הפוגות. שאלוהו: "הרב, הרי האימא נפטרה בגיל מופלג, 87, בשיבה טובה, וזכתה לראותך עולה במעלות התורה והרבנות ומייסד את הרבנות הראשית לישראל ועומד בראשה, וכי מדוע זה תאריך לבכות?" ענה הרב: "אימא זקנה אף היא אימא". עוד מובא שאמר: "נכון, אבל אימי היא היחידה שקראה לי בתואר ייחודי – ילדי".
אחיינו של הרב, הרב רפאל קוק זצ"ל, סיפר שכאשר נפטר אבי הרב ביקש הרב לקוברו סמוך לקצה בית הקברות כדי שיוכל לראות את הקבר ולקיים דברי חז"ל על חשיבות ראיית קברי אבות, שכן הוא כוהן, ואינו יכול לקיים זאת אלא כך.
לשבעה יש מקום מיוחד בניחום המשפחה על אובדן יקיריה. בדרכו של הראי"ה זצ"ל אני משתדל להשקיע מחשבה קודם בואי לנחם כדי לדעת מה לומר ובעיקר מה לא לומר. חשוב לדעת להשאיר רושם מחזק ומנחם ולא להאריך מדי בענייני הימים האחרונים ומחלת הנפטר ונסיבות פטירתו וכיו"ב.
המעוניינים להרחיב בעניין יוכלו לקבל את חוברותינו בעניינים אלו בכתובת הדוא”ל hl@puah.org.il.

כתבות נוספות באותה קטגוריה