ממה התרגש האדמו"ר?

יורה דעה | הרב מנחם בורשטיין ראש מכון פועה

מסופר על האדמו"ר מנדבורנה, רבי יעקב יששכר בער רוזנבוים זצ"ל, שבימי חוליו הקשים, כאשר נאבקו החסידים על חייו בתפילותיהם, שאל אותו פעם רופאו האישי מהו הדבר שמסב לו את התענוג הגדול ביותר. חשב הרבי והשיב בעיניים דומעות: "העונג הגדול ביותר עבורי הוא להיכנס אל בית המדרש ולמצוא אותו מלא בלומדי תורה".

החסידים מספרים על הרגעים המרטיטים של סיום אמירת 'אקדמות' בחג השבועות: טליתו של הרבי כבר הייתה ספוגת זיעה מעוצם עבודת קודשו, ופניו הלוהטות הזכירו במראן את הלפידים שבהר סיני. ואז בהתלקחות אדירה ומתפרצת נשלחו שתי ידיו אל על בדבקות, ובקול אדיר הביע את תמצית אושרה של האומה היהודית כפי שהוא מבוטא במשפט האחרון של 'אקדמות': "צבי ואתרעי בן, ומסר לן אורייתא" (חשק ורצה בנו הקב"ה, ונתן לנו את התורה), משל כל ביאתו לעולם לא הייתה אלא כדי לקרוא את הקריאה הנצחית הזו, שיש בה כל הכרת הטוב שבעולם על הזכות הכבירה שזכה לה עם ישראל – לקבל את התורה.

 

 

בשבוע שעבר עסקנו בענייני 'אקְדָמוּת' בעיקר מהפן ההלכתי. הפעם נעסוק בתוכנו של הפיוט. הפיוט 'אקדמות' נאמר בשפה הארמית, ולכן לעיתים קשה להבינו. נסכם כאן את תוכנו הכללי וכמה נקודות מרכזיות.

הפיוט פותח בבקשת רשות: "אקְדָּמוּת מִלִּין וְשָׁרָיוּת שׁוּתָא", דהיינו הקדמת מילים ופתיחת הדיבור. "אוְלָא שָׁקֵלְנָא הַרְמָן וּרְשׁוּתָא" – בתחילה נוטל אני הסכמה ורשות.

לאחר מכן הפיוט עוסק בכך שאת גבורותיו של הקב"ה לא ניתן לתאר בשלמות, אפילו "אילו היו הרקיעים גוויל, וכל החורשות קנים, אילו דיו היו הימים וכל המים הנקווים, ודרי הארץ סופרים ורושמי הרשויות".

בשלב הבא מתואר צבא השמיים העומד לפני הקב"ה לשרתו. לאחר מכן הפיוט ממשיך ועוסק בשבחם של עם ישראל: "עֲדַב יְקָר אחְסַנְתֵּהּ חֲבִיבִין דְבִקְבַעְתָּא" – יקר חבל נחלתו חביבים, כי בקביעות "עֲבִידָא לֵהּ חֲטִיבָא בִּדְנַח וּשְׁקַעְתָּא" – נעשה לו שבח בזריחה ובשקיעה. 

אומות העולם משתלבות בפיוט ושואלות את עם ישראל מדוע אינו מתערב בהן, וכך לא יסבול מצרות ומרדיפות. עם ישראל משיב שאילו היו האומות מכירות את שבח הקב"ה ואת הגדולה שיעשה לעם ישראל בזמן הגאולה, לא היו מציעות להתערב בהן, ועוד שהקב"ה ישיב גמול לכל שונאיהם.

בהמשך מתואר באריכות המצב השלם שיתגלה בעת הגאולה: השמחה השלמה בקיבוץ הגלויות, בניין ירושלים והשראת השכינה בישראל, מעלת הצדיקים וגדולתם ושכרם.

לסיום פונה מחבר האקדמות אל המתפללים בבית הכנסת ואומר להם: "זַכָּאִין כִּי שְׁמַעְתּוּן שְׁבַח דָּא שִׁירָתָא" – צדיקים, כשם ששמעתם שבח השירה הזאת, "קְבִיעִין כֵּן תֶּהֱווֹן בְּהַנְהוּ חֲבוּרָתָא" – כך קבועים תהיו בחבורות הללו. "וְתִזְכּוּן דִּי תֵיתְבוּן בְּעֵלָּא דָרָתָא" – ותזכו שתשבו בשורות העליונות, "אֲרֵי תְצִיתוּן לְמִלּוֹי דְנָפְקִין בְּהַדְרָתָא" – כי תקשיבו לדבריו היוצאים בהדר. "מְרוֹמָם הוּא אֱלָהִין בְּקַדְמְתָא וּבַתְרָיְתָא" – מרומם הוא אלוקים בראשונה ובאחרונה, "צְבִי וְאִתְרָעִי בָן וּמְסַר לָן אוֹרָיְתָא" – חפץ ורצה בנו ומסר לנו התורה.

המעוניינים להרחיב בנושא יוכלו לקבל את חוברותינו בעניין הפיוט אקדמות ופירושיו בכתובת הדוא"ל hl@puah.org.il.

כתבות נוספות באותה קטגוריה