תן לנו גם סיבוב

יורה דעה | הרב מנחם בורשטיין ראש מכון פועה

יום אחד ניגשתי למו”ר הרב מרדכי אליהו זצ”ל ואמרתי לו שלי, כרב בעל סדר יום עמוס, קשה להבין איך הרב עומד בעומס ההשתתפות באירועים הרבים שאליהם הוא מוזמן. על כן אמרתי לו: “אם הרב בא לחתונה בגלימה ורוקד עם החתן כמה דקות ומברכו, דקות ספורות אלו מספיקות לחתן ולמשפחתו, ובתנאי כמובן שהצלם צילם זאת, והרב כבר יכול לעבור לאירוע הבא”. הרגשתי בנוח לדבר כך עם הרב, כיוון שחשנו כלפי הרב כאבינו ממש, דבר שאפשר לנו לשוחח איתו שיחה חופשית.

פעם הזדמנתי לבר מצווה של בנו של ידיד שנפטר עקב מחלה. זכינו, וגם מו”ר הרב אליהו זצ”ל היה בבר המצווה. והינה אני רואה שעוברת חצי שעה-שעה, והרב אליהו עדיין יושב ב’מזרח’. ניגשתי לרב מאחור ואמרתי לו: 

“נראה לי שהרב משוחרר, הרב נמצא כאן כבר הרבה זמן”. ענה לי הרב: “אתה יודע שהילד הזה יתום?” “מובן שכן”, עניתי, “אני מכיר את המשפחה זמן רב”. אמר לי הרב: “אתה יודע שאני אבא שלו? ראית פעם אבא קם באמצע בר מצווה של בנו והולך?!” הסמקתי ונסוגותי לאחוריי.

זהו מקרה אחד מני רבים שבהם חשתי את רגישותו וחשיבתו המיוחדת של הרב זצ”ל.

בשבוע שעבר חל יום השנה העשירי לפטירתו של הרב אליהו זצ”ל, ורצינו לשתף אתכם בסיפור המלמד על גדלותו ועל הזכות הגדולה שהייתה לנו להסתופף בצילו.

בהיותנו לצד הרב הרגשנו את הרב כל כולו חי את ההלכה, וחשיבתו הייתה חשיבה הלכתית מובהקת. כדוגמה לכך אני רוצה לספר לכם גם על גדולי ישראל אחרים סיפורים המלמדים עד כמה אפשר לחיות את ההלכה.

מו”ר הרב אא”כ שפירא זצ”ל היה מספר על ה’בריסקער’ שישב בסעודה עם נכדו, ופתאום בזמן אכילת המרק צעק הנכד “אוי, נשרפה לי הלשון!” בספונטניות ענה ה’בריסקער’: “כלי שני אינו מבשל”. הסב ודאי הבין כי נכדו אינו צועק לשווא, אבל החשיבה ההלכתית גרמה לו להגיב כך.

זכיתי מעת לעת לבוא ולשאול שאלות את הרב אלישיב זצ”ל, ופעם אחת כשהייתי אצלו נכנס הרב אפרתי שליט”א ואמר לו: “כבוד הרב, מזל טוב! נולד לך נין של נכד”. השיב הרב באינסטינקטיביות: “מזל טוב! אני כבר יכול להעיד לו!” (שהרי קרבה זו כבר רחוקה ומאפשרת מתן עדות).

כמו כן מספרים על ה’סטייפלער’ שפעם כאשר חצה את הכביש נתקל בשפת המדרכה ונפל כולו על הארץ, וזעק מייד: “אבן משכית, אבן משכית!” (דהיינו שיש איסור להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים, כי כך היו עושים בעבודה זרה שנקראה אבן משכית) במקום זעקה ספונטנית של כאב.

פעם ראה אותי מו”ר הרב אליהו זצ”ל לוקח עוגה ובודק את גודלה כדי לדעת אם צריך לברך עליה ברכה אחרונה. “מדוע אתה מתלבט? אתה יכול לדעת לפי המשקל” אמר הרב. “הרב, איך אדע?” שאלתיו. השיב הרב: “היית פעם בשוק מחנה יהודה? מדוע תמיד כשאתה מבקש קילו עגבניות או שני קילו מלפפונים הירקן מכניס ירקות לשקית, מניח על המאזניים, והמשקל יוצא בדיוק כמה שביקשת? הידיים של הירקנים רגילות ומזהות בעצמן את המשקל! תרגיל גם אתה את ידך לכך”. פניתי לאימי וביקשתי ממנה שתכין לי שקיות בד קטנות, ומילאתי אותן בחול במשקל של כזית. במהלך ה’סדר’ בישיבה היינו משחקים בשקיות ומתרגלים את ידינו בכך. אני זוכר שגם בן מחזורי הרב שמואל אליהו שליט”א וכן הרב יחיאל פאוסט שליט”א היו עימי, וגם להם נתתי שקיות כדי לתרגל. גם חברים נוספים היו נוהגים לבקש “תן גם לנו סיבוב”.

כך לימד אותנו הרב לחשוב ולחיות הלכה. יש עוד ועוד סיפורים משמעותיים, אך הדף קצר מלהכיל, ונשלים בהזדמנות.

המעוניינים יוכלו לעיין באתר מכון פוע”ה ולהוריד ממנו את סדרת הסיפורים וההנהגות שסיפרתי על הרב זצ”ל: https://puah.org.il/.

כתבות נוספות באותה קטגוריה