למידה מרחוק?

שילה כץ | מנהל היחידה ללימודי חוץ גבעת ושינגטון, יועץ זוגי ואישי

מאז נכנסה הקורונה אל חיינו למדנו כולנו להתפעל מהלמידה מרחוק ולתפעל אותה.
אף שהמושג והטכנולוגיה היו קיימים הרבה לפני בוא הקורונה, אין ספק שהקורונה עם ההסגר והבידוד שהביאה בכנפיה גרמה לעולם כולו לעבור ללמידה מרחוק ולעבודה מרחוק באופן אינטנסיבי הרבה יותר על ידי מגוון תוכנות, ובראשן 'זום'.

על פי מחקרים שנעשו בארץ בעקבות הגל הראשון, מתברר כי הלמידה מרחוק לא השיגה את מטרותיה. אומנם במוסדות להשכלה גבוהה נראה שהלמידה מרחוק נמשכת בעוז ובהצלחה (תלוי את מי שואלים), אולם בבתי הספר בכלל, וככל שהכיתה נמוכה יותר בפרט, לא צלחה הלמידה מרחוק.
הרבה סיבות יש לכך: משמעת עצמית נמוכה, רשת אינטרנט ותשתיות לא טובות, קהלים שלמים חסרי מחשב נייד או ללא די מחשבים למספר הילדים בבית, תכנים לא מרתקים דיים, שיטות הוראה ישנות ועוד, אך נראה לי שהסיבה העיקרית היא שאומנם יש למידה מרחוק, אך אין חינוך מרחוק.
בית הספר תפקידו אינו רק ללמד חומר, להכניס (להאביס) ידע במוחם של התלמידים, לגרום להם להצליח במבחנים. תפקיד בית הספר בראש ובראשונה הוא להעניק חינוך, להעמיק ערכים, להשפיע אידיאלים, לגרום לאנשים להיות חברותיים יותר, טובים יותר, ממושמעים יותר: אנשים טובים יותר. המורה-מחנך אינו צינור להעברת חומר אלא בעיקר דמות ודגם לחיקוי, אישיות משפיעה.
הקורונה גרמה לטכנולוגיות החדשות והחדישות לפרוח, אך אין ביכולתה לגרום לחינוך לצמוח. גם בזוגיות אין תחליף לקשר הישיר, אין אפשרות לאהוב לאורך זמן מרחוק. הקשר חייב להיבנות על קרבה, מבט בעיניים, שיח קרוב, זמן איכות ביחד, חוויות משותפות, עשייה ביחד. גם בזוגיות יש משמעות מכרעת לקשר הבלתי אמצעי עם בן הזוג.
רק באמצעות קשר ישיר וקרוב אפשר לפתח ולהעצים את האהבה. מתברר כי למרות כל החדשנות אין תחליף לקשר ישיר בין בני האדם.