מאמר מערכת גליון 412

מאמר המערכת גליון 412 | אילת שליסל

אילת טור אישי גליון 412

אחרי שהיינו בלונה פארק, טיילנו בנחלים ושילמנו אלפי שקלים כדי לעבור את ימי החופשה האלה, אנחנו מוצאים את עצמנו כבר בעיצומם של החגים.
מעבר לבעייתיות שהילדים לא מספיקים ללמוד על החגים והקטנים בקושי מספיקים להכין כרטיס ברכה לראש השנה, אנחנו נכנסים לסחרור נוסף של הוצאות כלכליות.

כרטיס האשראי עוד לא הספיק להתאושש ממגשי הפיצה, וכבר אנחנו מעמידים בעגלת הקניות את הרימונים ואת הדבש. מגירת הכלים החד-פעמיים עוד לא נרגעה מכמות הכוסות שנצרכו בחופשה, וכבר אנחנו מוצאים את עצמנו בעוד רכישה של כלי אירוח.
אחת ההוצאות שנראית לרבים מאיתנו כל כך ברורה מאליה עד שאנחנו בכלל לא מבינים את משקלה הכלכלי היא עניין המתנות: המתנות שקונים מי שעבדו בימי החופש ומרגישים צורך לפצות את הילדים על הזמן שחבריהם המורים בילו בבקרים עם הילדים שלהם, ומתנות ראש השנה למשפחה ולקרובים.

אומנם במקומות העבודה רובנו מקבלים את אותו תלוש סטנדרטי, אך בחלק מהמשפחות מתנות החגים הפכו כבר מזמן ממקום שמפגין תשומת לב למקום של משחקי כבוד שמגיע להוצאות בלתי סבירות. עניין המתנות כבר מזמן עבר מהפאזה של מה צריך המקבל לאיך הוא יסתכל עליי… רואים את זה בתקופה זו גם באירועים, עד שיש מי שמעדיפים להימנע מלהגיע לאירועים רק כדי שלא להוציא מאות שקלים.
האם זו שמחת האירוע? האם שמחת החגים נמדדת בכמה כסף משקיעים?
האם אנו באמת צריכים להוציא מאות שקלים על כלי נוי לאימא או לחמות כדי להפגין את אהבתנו? האם תמונה של הילדים וכיתוב 'שנה טובה' לא יכולים לשמח יותר?
במשל ידוע על אלול, המיוחס לאדמו"ר הזקן, מסופר שהמלך בשדה יוצא אל העם ללא מתווכים וללא גינוני כבוד ופמליות, ביושרה ובכנות.
ארבעים יום מאלול ועד יום הכיפורים הקב"ה בשדה. הוא יוצא אל עם ישראל ומאפשר לנו לחזור בתשובה. ככל הנראה הוא לא בודק אותנו לפי כמה הוצאנו על מחזור התפילה, על ספר הסליחות, על אגרטל הפרחים ואפילו לא על השופר. הוא בא כדי לשמוע אותנו ואת התשובה האמיתית שלנו.

איילת