מאמר מערכת גליון 429

מאמר המערכת גליון 429 | איילת שליסל

באחד הבקרים בשבוע שעבר קיבלתי שיחת טלפון ממספר שאני לא מכירה.
שלום, אימא של אסתר? אני המורה יואב.
אוי. מה הבת שלי עשתה?
אני מתקשר כי הבת שלך הצטיינה היום בשיעור, וילד שמצטיין אנחנו עושים שיחה מול הכיתה עם ההורה שלו כדי לספר לו מה הוא עשה ולמה מגיעה לו ההצטיינות. בתך העשירה היום את הכיתה בתשובה שענתה, והנוכחות שלה ממש מוסיפה לנו בשיעור.

אי אפשר לתאר את רגעי הנחת של הורה שמקבל שיחה כזו. הרי בסופו של דבר אף שהמודרניזציה מעודדת אותנו להודות בחולשות שלנו ושל ילדינו, הדבר הכי טוב שאפשר לעשות למישהו הוא לומר מילה טובה עליו או על ילדיו.

אז נכון, הבנתי שהשיחה הזאת נעשית אצל אותו מורה באופן קבוע. הוא בוחר בכל שיעור תלמיד אחר ומתקשר להורים שלו כדי לספר להם משהו טוב שהוא עשה.

מובן שמי שבאמת הצטיין בסיטואציה הזאת הוא המורה עצמו, שלקח את החינוך כאסטרטגיה ובמקום לחכות שהילדים יעשו משהו לא טוב ואז ידווח להורים שלהם, הוא נותן לילדים לנסות ולהיות הכי טובים שאפשר כדי לקבל את המילה הטובה ושההורים שלהם יהיו גאים בהם.

אנחנו נמצאים בתקופה של מבחנים ואספות הורים, ואטוטו הילדים יקבלו תעודות. ולא צריך לזלזל כמובן בחשיבות של הלימודים עצמם, אבל המילים שייאמרו או ייכתבו בחתיכת הנייר שהילדים יקבלו יכולות להיות משמעותיות מאוד בשבילם.

בפרשה שלנו כתוב על שירת הים, על הרגע שמרים מחליטה שלא רק מתמודדים עם המציאות איך שהיא אלא רואים את הטוב שהקב"ה נתן לנו. עוצרים הכול ומודים לו.

שנזכה תמיד להודות על הטוב של הילדים שלנו, של החברים שלנו, על גשמי הברכה ועל כל מה שאנחנו מקבלים מהקב"ה.

מאמרי מערכת נוספים: