מאמר מערכת גליון 483

1. ששת המנדטים שקיבלה ימינה בבחירות שבו והחזירו למרכז השיח את שאלת זכות הקיום של המפלגה המגזרית. חלק ניכר מטורי פרשנויות שנכתבו בעיתוני המגזר, בעלוניו ובאתריו טענו שתם הטקס. המגזר כבר אינו צריך מפלגה שתייצג אותו, ולכן גם לא הצביע לה בקלפי.
בשלל האמירות שנשלחו לאוויר עלו טענות כמו “אפשר לדאוג לתקציבים גם מתוך הליכוד”, “הציבור הצביע בהמוניו לא למפלגה מגזרית” ועוד. את השיא ביטאה איילת שקד, שאמרה: “סברתי שמפלגה מגזרית חשובה. אולי הציבור מאותת שהוא לא זקוק לה”. המשפטים האלה אינם חדשים. הם חלק ממגמה שגורמים במגזר, מהכיוון הליברלי יותר שלו, יש לציין, מכוונים אליה כבר זמן רב.
אף שזהו רצונם של שורת אנשים בעמדות השפעה זה שנים, המחשבה שאין מקום למפלגה מגזרית שגויה מן היסוד.

 את ההוכחות לכך ראינו ביתר שאת בבחירות האחרונות. איך הציבור הדתי יכול להצביע למפלגה כמו הליכוד כאשר ראש הממשלה מגיע לכנס הגדול ביותר של המגזר הדתי, כנס ירושלים, מכנה את הציבור שיושב לפניו “טיפשים” ועוד מוסיף לשאול למה הם לא מוחאים לו כפיים? נכון, יש בליכוד שורה של ח”כים דתיים, מקצתם אפילו במקומות בכירים. אלא שעם זה ראש התנועה בז למגזר הדתי ורואה בו סוג של ‘אידיוט שימושי’. לא נעים לשמוע את זה, אבל זאת המציאות. 
בכחול לבן המצב אף חמור בהרבה. במהלך חודשי הבחירות ניהלה המפלגה מסע הסתה נגד חלקים בחברה הדתית. לא רק האגף החרד”לי שימש מטרה למפלגה אלא אף חלקים מיינסטרימיים יותר של המגזר. השיא כמובן הגיע בהשוואה המקוממת של יאיר לפיד בין שר החינוך הרב רפי פרץ לבין היבא יזבק. המחשבה שלציבור הדתי יש מקום במפלגה כזאת תמוהה ביותר.
מעבר לכל זה יש כמה נושאים מהותיים. עולם הערכים הדתי-לאומי רחב היקף, ואכן, רק מפלגה של המגזר יכולה ליישם אותו. אנשים אולי שוכחים, אבל מי שעיצבו את זהותה היהודית של מדינת ישראל היו נציגי הציונות הדתית לדורותיה, לא נציגיה של הליכוד וגם לא של המפלגות החרדיות. לא מדובר על שנות דור אחורה. מתווה הכותל נפל בגלל התנגדותה של המפלגה הדתית בכנסת הקודמת, ובראש המתנגדים עמדו השר לשעבר אריאל והשר סמוטריץ’. סוגיית הזהות היהודית של מדינת ישראל היא לב השסע הציבורי כיום, ודווקא במציאות כזאת הנחיצות של מפלגה דתית ברורה מאין כמותה. 
במאבק על הסטטוס-קוו, על כניסת זרמים לא אורתודוקסיים למוקדי השפעה ובעמידה נגד חזון הפרדת דת ומדינה שמקדמים גורמים רבים בשמאל אין מי שיעמוד ויגן על הערכים האלה טוב יותר מהמפלגה המגזרית. כך גם בקשר עם התפוצות ובסוגיות ההתבוללות, בנושאי הגיור, וכן, גם בהתיישבות, במאבק נגד נסיגות והסכמים מדיניים ועוד.

2. עם זה אי אפשר להתעלם מהעובדה שהציבור הדתי אכן אינו מצביע למפלגה המגזרית. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יש פוטנציאל ל-12–15 מנדטים דתיים-לאומיים, הרבה יותר ממה שקיבלה ימינה בפועל. אין ספק שלתהליך הרכבת הרשימה היה חלק מרכזי בתוצאה הסופית. אנשי ימינה קיוו שהציבור שכח את אירועי אותו ערב של הגשת הרשימות, אך מתברר שהם טעו. הציבור נטש את המפלגה לא מעט בגלל התנהלות ראשי המפלגה, שאמון הציבור בהם אבד. לא סתם מייד אחרי הבחירות קרא השר סמוטריץ’ לעשות בדק בית ולהתחיל לשקם את המפלגה. לא סתם רמז השר בנט שלוש מערכות בחירות אחרי שפירק את המפלגה המגזרית שהגיע הרגע לשוב ולהתאחד. לא סתם במהלך כל סוף השבוע האחרון פרסמה המפלגה תודות למצביעים ולפעילים.
עם זה צריך לדעת שהבעיה שורשית בהרבה. הטענות שלא צריך מפלגה מגזרית נשמעות מאחר שהמפלגה המגזרית עשתה ככל יכולתה שלא להיות כזאת במהלך כל הקדנציה האחרונה. תהליך זה החל עוד בכנסת ה-19, אלא שאז, כמפלגה הדתית היחידה בקואליציה, לא באמת הייתה לה ברירה אלא לעסוק בנושאי דת. בסופו של דבר לא נלחם הבית היהודי של הכנסת ה-20 למען החיילים הדתיים כשהחל הצבא לפגוע בזכויותיהם, לא דאג למוסדות, הזניח לחלוטין נושאי דת ומדינה וניסה להפוך לליכוד ב’. למפלגת הליכוד ב’ הציבור באמת אינו רוצה להצביע, וזה גם התבטא בקלפי.
חשוב להיות הוגנים. כמה מנציגי המפלגה פעלו לצורכי הציבור הדתי. הם אף נלחמו בעבורו בוועדות למיניהן. אבל הם היו המיעוט, ולא פעם העזרה באה בסוף מנציגים דתיים בליכוד ולפעמים אפילו מהסיעות החרדיות. כשאמרה השרה חוטובלי בכנס הקריה האקדמית אונו שבסופו של דבר פנו המוסדות בבקשת עזרה אליהם ולא לח”כים מהבית היהודי, היה הכעס בימינה על הדברים האלה עצום. בפועל לא מעט ראשי מוסדות הסכימו עם כל מילה.
אם מעוניינים שהציבור הדתי יצביע למפלגה מגזרית, היא צריכה לקדם את ערכיו ולדאוג לצרכיו. אחרת אין סיבה שהציבור הדתי יצביע למפלגה.

3. אם משהו התחדד בבחירות האלה, זה עד כמה תפקיד שר הביטחון הוא בית קברות פוליטי. היסטורית לא היה שר ביטחון אחד שהתפקיד קידם אותו כל קידום שהוא, ורובם המוחלט התרסקו בעקבות התפקיד. החריג היחיד הוא משה ארנס.
בנט אינו שונה מזה. במהלך שנים הוא חתר לתפקיד. על המניעים לכך אפשר להתווכח, אך התוצאה של כהונתו ברורה: בנט הצליח לאבד 60 אלף קולות מסבב ב’. ליברמן קרס אחרי כהונתו בתפקיד לחמישה מנדטים בסבב א’. בוגי יעלון הצליח להציל את הקריירה הפוליטית שלו רק בזכות החבירה לבני גנץ.
הסיבה לקריסה של כל שרי הביטחון שלא שימשו בה בעת ראשי ממשלה מובנית בתפקיד. כשיש הצלחות ביטחוניות את המחמאות קוטפים ראש הממשלה והרמטכ”ל. לעומת זאת הכישלון דבק גם בשר הביטחון. זאת הסיבה שהתפקיד נעשה רעיל, ולבעלי שאיפות פוליטיות כדאי להתרחק ממנו.

מאמרי מערכת נוספים: