מאמר מערכת גליון 484

המאבק על איוש התפקיד של יו”ר הכנסת רחוק מלהיות קטנוני. במהלך השנים התקבעה בציבור הישראלי המחשבה שמדובר בתפקיד סמלי נטו, בעל כמה סמכויות לא מאוד קריטיות, ובעיקר תפקיד שהוא מקפצה לנשיאות. בפועל מדובר בתפקיד מכריע בעל משמעות רבה להמשך השליטה בכנסת. בישראל מעטים זוכרים את המקרה היחיד שבו היה יו”ר כנסת לעומתי, אי-אז בשנות החמישים, אבל בדמוקרטיות פרלמנטריות אחרות יש דוגמאות מהתקופה האחרונה שיכולות ללמד אותנו על ההשלכות של יו”ר הבית שפועל כנגד הממשלה. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא הפרלמנט הבריטי. במשך עשור כיהן ג’ון ברקו כיו”ר הפרלמנט הבריטי (או בשם הרשמי של התפקיד, דובר בית הנבחרים), ואף על פי שבא ממפלגת השלטון, המפלגה השמרנית, פעל לא פעם כנגדה.

הזיקה המפלגתית של ברקו, שכנהוג בבריטניה מרגע שנבחר עזב את המפלגה השמרנית והפך למועמד עצמאי, לא הפריעה לו לעכב ולסכל מהלכים רבים שניסו לקדם חבריו לשעבר, במיוחד בכל הקשור לתהליך הפרישה של המדינה מאירופה.
השיא הגיע כאשר מנע ברקו מראש הממשלה לשעבר תרזה מיי להעלות שוב את הצעת הפרישה שלה מהאיחוד אחרי שכשלה פעמיים בעזרת פרוצדורות שלא השתמשו בהן יותר ממאה שנה. גם בדרכו של יורשה של מיי, בוריס ג’ונסון, הוא הערים קשיים רבים, ניסה להוציא את הפרלמנט לפגרה ועוד שורת מהלכים שנועדו לסייע לו להעביר את עסקת היציאה מהאיחוד האירופי.
הדוגמה הבריטית מראה יותר מכול מה המשמעות של יו”ר כנסת לעומתי. אין ספק שמינוי ח”כ מאיר כהן, איש ‘יש עתיד’ לתפקיד, ינטרל כמעט לחלוטין את היכולת של הממשלה לתפקד, היות שגם בממשלת אחדות ייוותרו בחוץ כהן וסיעתו. נכון, תפקידה של הכנסת לפקח על הממשלה וגם להגביל אותה, אך יו”ר לעומתי אינו הפתרון לכך. יש סיבה למה הפעם האחרונה בישראל שבה היה יו”ר לעומתי הייתה אי-אז בראשית ימי המדינה.
אין דרך יפה לומר את זה, אבל ההתנהלות של אנשי כחול לבן, במיוחד החלק של ‘יש עתיד’ בצירוף בוגי יעלון, מקוממת בכל קנה מידה. לעיתים נוצר רושם שהם נמצאים בעולם אחר שבו אין מגפה עולמית שגבתה עד לכתיבת שורות אלה את חייהם של 20 אלף בני אדם. ההתעסקויות בפוליטיקה קטנה בעת הזאת ראויות לגינוי חריף מכל צד, במיוחד מאלה שאמרו שבעבורם “ישראל לפני הכול”. יהיה די זמן לריב אחר כך.
בינתיים המערכת הפוליטית כולה משותקת. אין אפשרות לקבל חלק מההחלטות ההכרחיות בשביל להתמודד עם הנגיף, במיוחד בהיבטים הכלכליים של המשבר. כמה גורמים אמרו במהלך השבוע האחרון שהעובדה שהיינו באמצע מערכת בחירות מנעה את הכנת המשק לקראת המשבר אף שישראל הייתה מהראשונות שהגיבו בפן הבריאותי וסגרה את הגבולות. גם ההחלטה להשקיע מיליארדי שקלים מהרזרבות של המדינה, כמו שכל מדינה אחרת בעולם עושה, נתקלת לפחות חלקית באותה בעיית שיתוק המשק. זה השלב שבו נבחרי הציבור צריכים לגלות אחריות אישית ולאפשר להקים ממשלה שתוכל להתנהל במשבר הזה טוב יותר.
אם אותן מפלגות רוצות דוגמה אישית, הן יכולות לקחת אותה ממנחם בגין. ראש הממשלה לשעבר נעשה נער הפוסטר של מפלגות המרכז שמאל בקמפיינים של הבחירות בשנה החולפת, ושום מפלגה מלבד הרשימה המשותפת לא פסחה על האפשרות להשתמש בו. לכן כדאי להן לראות כיצד הוא התנהל בימים שלפני מלחמת ששת הימים: בגין הוביל את גח”ל לממשלתו של לוי אשכול במתווה של ממשלת חירום וקיבל רק שני שרים בלי תיק. המטרה הייתה להראות סולידריות ולתת גיבוי מלא לממשלה שהם חלקו עליה כמעט בכל נושא. אלא שהשעה חייבה זאת, ובגין הבין את האחריות שהונחה על כתפיו. מן הראוי שאנשי כחול לבן וגם אנשי העבודה-מרצ יבינו את גודל השעה וייתנו לישראל את ממשלת החירום שהיא זקוקה לה כל כך. כשנעבור את המשבר יהיה אפשר להמשיך לריב על הנושאים שהובילו אותנו למקום שבו אנחנו נמצאים.
גם אם תקום ממשלת אחדות או חירום, יש כתם אחד שאנשי כחול לבן לא יוכלו למחות. מדובר כמובן בלגיטימציה הציבורית שהעניקו לרשימה המשותפת. התמונה של אחמד טיבי מסמן וי בידו לעבר משפחות שכולות היא נקודת שפל עצומה. מתן ועדות חשובות לעת הזאת, כמו ועדת העבודה והרווחה, בידי המשותפת ממשיך את הקו שאיש לא חשב שמפלגת הגנרלים תאמץ.
הקמפיין התקשורתי שנועד להכשיר את המשותפת רווי דמגוגיות. אפילו עלון שבת זה “זכה” לתענוג המפוקפק של מתקפה על הטור שנכתב כאן בגיליון הבחירות. רק בשביל להזכיר לציבור, בטור ההוא נערכה השוואה בין הלגיטימציה הציבורית של הרשימה המשותפת ללגיטימציה הציבורית של מפלגת AFD בגרמניה, שכן בשני המקרים מדובר במפלגות שרוב הציבור רואה בהן מוקצות מחמת מיאוס. באתר ביקורת התקשורת העין השביעית, אתר ברנז’אי נחשב ומשפיע על השיח התקשורתי בישראל, החליטו שהטור השווה בין המשותפת לנאצים, שכן ה-AFD היא מפלגה בעלת סממנים נאציים. הקורא הסביר מבין כמובן שאין שום קשר בין הדברים, אבל למה לא לעוות את הכתוב בשביל לשרת אג’נדה גדולה יותר?
עיקר הדמגוגיה מופיע כמובן בתקשורת המיינסטרים. הניסיון התקשורתי להשתמש שוב ושוב ברופאים ובאחים הערבים שמשקיעים ימים כלילות בדאגה לבריאותם של אזרחי ישראל כדי להכשיר את הרשימה המשותפת תומכת הטרור היא פגיעה בראש ובראשונה בציבור הערבי. נכון, מדובר באותו ציבור שהעניק לעודה, טיבי, תומא-סולימן ויזבק 15 מנדטים. עם זה עצום המרחק בין הנתון הזה, שיש לו הרבה מאוד הסברים סוציולוגיים מרתקים, ובין שימוש ציני להכשיר אנשים שהחוק הישראלי היבש מורה להרחיקם מהכנסת.
הימים שאנו נמצאים בהם קשים. שגרת החיים של כולנו התהפכה מקצה לקצה. בתוך כל המציאות הזאת מערכת ‘גילוי דעת’ רוצה לעזור לשמור ולו במעט על שגרת החיים. לכן החלטנו, למרות האתגר הלא פשוט, להוציא גיליון אינטרנטי. כולנו מקווים לחזור לשגרה מהר ככל האפשר, ועד אז נשתדל להיות איתכם בכל שבוע.

שבת שלום ובריאות איתנה לכולם,
המערכת