מאמר מערכת גליון 488

 

    1. אין זה סוד שכבר תקופה ארוכה במיוחד נשחק עד דק האמון הציבורי במערכת המשפט, ובראשה בבית המשפט העליון. אלא שנראה ששופטי בג"ץ החליטו לרמוס את שאריותיו האחרונות של אמון זה בשורה של פסיקות בימים האחרונים. זה התחיל בפסיקה השערורייתית לביטול חוק הפיקדון, נמשך בהחלטה לבטל את נוהל האיכון הסלולרי של השב"כ ולחייב לחוקק אותו בחוק, והגיע לגרנד פינאלה בשתי החלטות שהתקבלו בהפרש של פחות משעתיים: האחת היא מתן צו ביניים למניעת המשך כהונתו של ממלא מקום פרקליט המדינה דן אלדד, והשנייה היא פסק הדין שמבטל את איסור הכנסת חמץ לבתי חולים בחג הפסח.

למעט ההחלטה על נוהל האיכון, שיש בה היגיון רב, שאר ההחלטות מסמלות את כל הרע שיש באקטיביזם השיפוטי, ומעל לכול חריגה קריטית מסמכותו ובעיקר ממהותו של בית המשפט העליון. ביטול חוק הפיקדון הוא דוגמה נהדרת לכך. החוק נועד לעודד מסתנני עבודה שנכנסו לישראל שלא כחוק לחזור לארצות מוצאם. זהו הכלי האחרון שנותר בידיה של מדינת ישראל להוציא משטחה את מי שפלש אליה שלא כחוק אחרי שבג"ץ פסל שוב ושוב חוקים שנועדו להתמודד עם התופעה, ובראשם סגירת מתקני השהייה חולות וסהרונים. בהחלטה שלו לבטל את חוק הפיקדון לקח בית המשפט סמכות שאינה בידיו ואף אסור שתהיה: הוא הכריע מה מדיניותה של מדינת ישראל כלפי המסתננים.

לולא הייתה מדינת ישראל מקבלת שום מדיניות בנושא, עוד היה אפשר להבין, גם אם בצורה מעוותת למדי, את ההתערבות של בג"ץ. אך לא זה המקרה. מדינת ישראל קיבלה החלטה ברורה מאוד פעמים רבות. בג"ץ החליט שהיא לא מתאימה לו ולסולם ערכיו ופלש בחדות לטריטוריה שאינה בסמכותו.

צו הביניים לעיכוב הארכת כהונתו של דן אלדד מקומם מכיוון אחר לחלוטין. החוק ברור מאוד במקרה הזה. הצדק עם שר המשפטים, אמיר אוחנה. לא מדובר בניתוח פרשני מפולפל של החוק אלא בנוסח המדויק שלו ובהסבר שנתן מי שחוקק אותו, השר לשעבר חיים רמון, בשלל ראיונות בתקשורת. אלא שבית המשפט החליט להתגייס למחלוקת הפנימית שמתחוללת בימים אלה בפרקליטות. בדרך מופלאה ממש נחתה העתירה למתן צו ביניים על שולחנו של אחד משני השופטים האקטיביסטיים ביותר הפועלים היום בבית המשפט, השופט מני מזוז. למעשה לא יהיה מופרך לומר שמזוז ניצב בצמרת רשימת השופטים האקטיביסטיים בתולדות בית המשפט העליון.

הסיפור נעשה מופתי אף יותר כאשר מבינים שהעתירה לא הייתה אמורה כלל להגיע אל מזוז, שבתוך פחות משעה נתן את צו הביניים, אלא לשופטת התורנית יעל וילנר. תשובת בית המשפט הייתה שהשינוי בתורנויות נקבע עשרה ימים לפני שהונחה העתירה, אך צירוף המקרים העצום מותיר רושם רב יותר מהתשובה.

בהחלטה הזו החליט בית המשפט להכפיף את החוק אליו. זאת לא הפעם הראשונה שבג"ץ עושה זאת, ויש לכך דוגמאות רבות מאוד. האחרונה שבהן הייתה ההחלטה להקדים את מינויו של עמיר פרץ לתפקיד יו"ר הכנסת כדי לבחור יו"ר קבוע במקום ח"כ יולי אדלשטיין, וזאת אף על פי שכניסת התפטרותו של אדלשטיין לתוקף טרם חלה מבחינה חוקית.

הפסק השלישי, ביטול איסור הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח, עולה לרמות נועזות אחרות לחלוטין. זאת כבר לא שאלה של חדירה לסמכות של הרשות המבצעת או התעלמות מחוק רגיל שחוקק בכנסת. מדובר ברמיסה של חוק יסוד: הלאום. למי שאינו יודע, החוק חוקק בדיוק בשביל מקרים אלה. החוק בא להגן על אופייה היהודי של מדינת ישראל ולמעשה מעניק לבתי חולים את הסמכות לנוהל אי-הכנסת חמץ. כשנלחמו חברי הכנסת על החוק הזה הייתה האמירה אחת ויחידה: בג"ץ ניצל את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לרמוס את זהותה היהודית של מדינת ישראל, ולכן נוצר הצורך לחוקק חוק יסוד שיאזן את בג"ץ. מסתבר שבג"ץ החליט שגם לחוקי יסוד הוא איננו כפוף.

שלוש הדוגמאות הללו מעלות את המסקנה הבלתי נמנעת: בג"ץ מתנהל בצורה של שלטון מלוכני. קובע את מדיניות הממשלה, מבטל חוקים ועוקף סמכויות של רשויות המדינה למיניהן, ומעל הכול מעצב את זהותה של המדינה בניגוד לרצון העם, כפי שעולה פעם אחר פעם בתוצאות הבחירות. הבעיה הגדולה היא שאיש לא נתן לו את הכוח לזה, ומעטים האזרחים שמעוניינים לתת לו כוח כזה. אפילו בבריטניה, שממנה שאובה שיטת השיפוט בישראל, אין למלכה כוח כזה.

  1. בשלל אירועי יום העצמאות התרחש טקס שלרוב נערך בתאריך אחר לגמרי: טקס פרסי הטלוויזיה הישראלי. הזוכה בטקס הייתה סדרת הדרמה "הנערים", המספרת את סיפור רציחתו של הנער מוחמד אבו ח'דיר. למי שאינו מכיר את הסדרה, מדובר באחת הסדרות השערורייתיות שנוצרו בישראל. מי שצופה בסדרה ואינו מכיר את המציאות בשטח, כמו מרבית צופי הסדרה, ששודרה במקור בארצות הברית, עלול לחשוב שהאירוע הרגיל בסכסוך הישראלי–ערבי הוא שיהודים רוצחים נער ערבי. המציאות כמובן הפוכה. בני משפחת שנרב, שבערב יום הזיכרון קראו לבתם הטרייה תפארת, יכולים לספר על מציאות כמו שהיא. יתרה מזאת, הורי שלושת הנערים, נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח, שבעקבות חטיפתם ורציחתם החלו האירועים המתוארים בסדרה, יוכלו להעיד על כך באוזני היוצרים.

בכלל, ההתייחסות לחטיפת שלושת הנערים היא כאל סיפור רקע בלבד. בטח לא כאל הסיפור המרכזי במציאות חיינו עם שכנינו הערבים. במומחיות אין קץ לקחו יוצריה של הסדרה אירוע נקודתי והפכו אותו למרכז החיים בארץ, ואת המציאות היום-יומית הפכו לאפיזודה שולית בלבד.

הענקת הפרס ביום העצמאות לסדרה שמסלפת את מציאות החיים כאן ומציירת את ישראל כמפלצת גזענית ואלימה היא בלתי נתפסת ומעידה על הניתוק בין האליטה התרבותית בישראל לחברה עצמה.

  1. ביום חמישי שעבר נפטר הרב ישעיהו הבר, מייסד ארגון "מתנת חיים", לאחר שנדבק בנגיף הקורונה. קשה להמעיט בגודל תרומתו של הרב הבר. חייהם של לא פחות מ-780 אנשים הוצלו בזכות הארגון שייסד, ואלפים נוספים יזכו להמשיך לחיות בזכות המפעל הענק הזה.

בשנה האחרונה היה הרב הבר מועמד לשני מעמדי הוקרה חשובים ביום העצמאות. האחד היה הדלקת משואה בטקס המשואות, והאחר היה זכייה בפרס ישראל, לא פחות. העיתונאי עקיבא נוביק צייץ שמועמדותו נדחתה כי חברי הוועדה אמרו שהוא יוכל לזכות בפרס בעתיד, שכן הוא אדם צעיר שכוחו במותניו. הרב הבר לא יזכה לזכות בפרס ישראל, אבל תרומתו למדינה ולעם היהודי רק ימשיכו ויגדלו גם לאחר פטירתו.

מאמרי מערכת נוספים:

מאמר מערכת גליון 494

שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻורוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" – פרשת השבוע מתחילה בסיפור המרגלים.

קרא עוד »