מאמר מערכת גליון 491

  1. מאז שוחררה ירושלים ואיתה כל יהודה ושומרון חלפו 53 שנה, וקשה שלא להתפעל מההתקדמות הניכרת של העיר. ירושלים של שנת תש”ף היא עיר תוססת, מלאת חיים, מוקד תיירות עולמי ועוד שורה של הישגים כבירים. אך עם זה יש עוד הרבה לאן לקדם את העיר.
    הקונצנזוס הישראלי על בירת ישראל נשאר בגבולות המדינה. מחוצה לה אין הסכמה שירושלים היא בירת ישראל. נכון, הממשל האמריקאי הכיר בירושלים כעיר בירתנו ואף העביר אליה את השגרירות, אך כולם יודעים שההכרה הזו היא מנת חלקה של המפלגה הרפובליקנית בלבד. נכון, המועמד לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית, סגן הנשיא לשעבר ג’ו ביידן, הודיע שלא יעביר את השגרירות חזרה לתל אביב, אך הממסד הדמוקרטי אינו מכיר במעמד ירושלים.

אולי בארה”ב צד מסוים במפה עוד מכיר בירושלים כבירת ישראל, אך בשאר מדינות העולם אפילו זה לא קיים. יתרה מזאת, אפילו מנהיגים תומכי ישראל מובהקים אינם מכירים בעובדה שירושלים היא בירת ישראל, ולא פעם הוציאו הממשלות האוהדות הודעות גינוי בנושא. הם מבקרים בירושלים, מקיימים פגישות מדיניות בירושלים, מגיעים לטקסים בירושלים (ע”ע טקס יום השואה הבין-לאומי שארגן בית הנשיא), אך הם אינם מכירים בה כעיר הבירה של מדינת ישראל.
אפשר לפטור את המציאות הזו באמירה שהעולם כולו אנטישמי, אך המציאות שונה בתכלית. אי אפשר לצפות ממנהיגי העולם להכיר בירושלים כל עוד מדינת ישראל עצמה אינה פועלת כך בשורה של תחומים. התחום הבולט ביותר בנקודה הזו הוא שלא כל משרדי הממשלה יושבים בירושלים. למעשה, כבר לפני שנים התקבלה ההחלטה שכל המשרדים צריכים להעביר את מרכז פעילותם לעיר, אך שורה של משרדים עדיין פזורים ברחבי ישראל, ובהם אפשר למצוא את משרד הביטחון, המשרד לביטחון הפנים, משרד החקלאות ועוד.
משרדי הממשלה הם רק דוגמה לכך. אפשר להוסיף שבניגוד לכמעט כל עיר בירה אחרת בעולם, ירושלים אינה אף אחת מהכניסות למדינה. היא איננה עיר נמל, כמובן, ונוסף על כך אין בסביבתה נמל תעופה. דיבורים על נמל תעופה כזה נשמעים כבר שנים ארוכות, אך בפועל אין שום תכנון להוציא זאת לפועל. יש שיגידו, ובצדק, שמדינת ישראל אינה צריכה נמל תעופה בין-לאומי במרכז הארץ נוסף על נמל התעופה בן-גוריון. אכן, יש היגיון רב בטענה, אלא שנמל תעופה בעיר הבירה הוא בעיקר סמל למרכזיותה של העיר. צריך לזכור שכשנבנה נתב”ג ליד העיר לוד לא באמת הייתה ברירה אחרת. חצי מירושלים הייתה כבושה בידי הירדנים, הגישה לעיר הייתה מורכבת ומסוכנת, ולא היה אפשר לבנות בעיר נמל תעופה. סיפור דומה לעיר ניקוסיה, בירת קפריסין. אלא שבניגוד לשכנתנו, שחצי מבירתה עדיין נתונה תחת כיבוש טורקי, כבר 53 שנה שירושלים כולה בריבונות ישראל. הרחבתו ופיתוחו של נתב”ג התבצעו הרבה אחרי איחודה של העיר. את הפספוס הזה כבר אי אפשר לתקן, והוא עוד חלק מהיחס העצמי של מדינת ישראל כלפי בירתה.
עוד תחום שבו מתבטאת המציאות הזו הוא ענף התרבות והספורט. בירושלים יש שני היכלי ספורט מהמפוארים בארץ: אצטדיון טדי והיכל הכדורסל הארנה. ישראל אומנם אירחה בשניהם משחקים בין-לאומיים בשנים האחרונות, אך לרוב היא מעדיפה לארח במנורה מבטחים בתל אביב, בטרנר בבאר שבע או בסמי עופר בחיפה. הדבר נכון גם לשורה של תחרויות בין-לאומיות בשנים האחרונות, שהתקיימו בישראל אך לא בירושלים.
אם זה המצב, ומדינת ישראל עצמה אינה מתייחסת לירושלים כאל עיר בירה במלוא מובן המילה, כיצד אפשר לדרוש ממנהיגי העולם לעשות זאת?
2. לא מעטים בשנים האחרונות, בעיקר מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, עושים פרפרזה לדבריו של בן-גוריון ואומרים שלא משנה כלל מה אומות העולם יחשבו על ירושלים, העיקר מה הישראלים חושבים. ולציבור הישראלי אין ספק באשר למעמדה של העיר.
קשה לתאר כמה האמירה הזאת אינה נכונה בשטח. נרצה או לא, נאהב את זה או לא, המציאות היא שמדינת ישראל מנהלת מאבק תודעתי בלתי פוסק על מעמדה של ירושלים. במאבק הזה מעורבים ארגוני שמאל רבים שמקדמים נרטיב שעל פיו העם היהודי גזל את ירושלים מידי הערבים. לפני כמה שבועות תוארו בהרחבה בטור ‘בדרך לכותל’ בגיליון זה הסיורים לתיירים שמעבירים בשלל שפות מדריכים משורה של ארגוני שמאל, ובהם נאמר בשלל דרכים שליהודים אין למעשה שום זיקה לירושלים. הסיורים האלה הם רק קצה הקרחון במאבק האדיר שמתחולל על הנרטיב של העיר.
זה המאבק שישראל מנהלת על ירושלים, ובמסגרתו היא צריכה להבין שלא די לכעוס על העולם מדוע הוא אינו מכיר בה כבירת ישראל. כמו כן לא די לצאת בריקודים ברחובות אחרי פתיחת השגרירות וההכרה האמריקאית המבורכת. ישראל עצמה צריכה להתייחס אל ירושלים כמו אל עיר בירה. עד שהיא לא תעשה את זה, ותשדר כלפי חוץ שאין לה בעיה שיתייחסו לתל אביב או לכל עיר אחרת בישראל כמעין בירה לא רשמית, אי אפשר לצפות מהעולם שיעשה זאת.
3. דבר חיובי אחד בלבד נראה שאפשר להגיד על הממשלה שהושבעה ביום ראשון השבוע: הושבעה ממשלה. מעבר לזה יהיה קשה למצוא משהו חיובי לומר עליה. פיצולי פיצולים של תפקידים, שיבוץ שרים לתפקידים שאין להם יד ורגל בנושאים ההם, ממשלה מנופחת מעבר לכל פרופורציה בתקופת משבר כלכלי שמדינת ישראל לא חוותה זה עשרות שנים והעברת תפקידים משילותיים חשובים לימין לידי אנשי שמאל מובהקים כמו עמיר פרץ ואבי ניסנקורן.
הרבה נכתב, נאמר ונטען בימים האחרונים על הממשלה שהושבעה. על שמות המשרדים, שכמו נלקחו מסדרות סאטיריות ומציוצים ציניים בטוויטר. על ההתנהלות המוזרה שבה נותרו מחוץ לממשלה הוותיקים והמנוסים שבחברי הכנסת בקואליציה. על שמשרדי ממשלה הופקדו אצל שרים שיעברו למשרד אחר בעוד שנה וחצי בלי הרבה יכולת לקדם מהלכים חשובים במשרדיהם. הכול נכון ומדויק להחריד, אך הממשלה הזאת עדיין עדיפה ממערכת בחירות נוספת. זאת כנראה לא תהיה ממשלה טובה לישראל, לא בטוח כלל שהיא תוכל להתמודד עם האתגרים שהמדינה ניצבת בפניהם, ועם כל זה היא עדיפה מעוד ארבעה חודשים של שנאה ופילוג במערכת בחירות נוספת.

מאמרי מערכת נוספים: