מאמר מערכת גליון 492

  1. עם כתיבת שורות אלה פסק בג”ץ כי לא ייהרס ביתו של המחבל כאמל עטאונה, מי שתכנן, יזם ועמד בראש החוליה שרצחה את דביר שורק הי”ד. הפסיקה התקבלה בדעת רוב: השופטים ברון ופוגלמן הכריעו שאין להרוס את הבית, ואילו השופט מינץ נותר בדעת מיעוט שיש להותיר את צו ההריסה על כנו.
    עיון בדברי השופטים צפוי להותיר כל בר דעת בפה פעור נוכח הדברים האבסורדיים המצוינים בפסק. בין השאר כתבה השופטת ברון את הדברים האלה: “לא פעם הבעתי דעתי כי שאלת הכוח ההרתעתי הטמון בכלי של הריסת בתים לוטה בערפל ומוטלת בספק, וכי ספק זה משליך על בחינת מידתיות הפעלת הסמכות. בהקשר זה אני סבורה כי הריסת בית שבו מתגוררים בני משפחה חפים מפשע אך ורק על יסוד חומרת המעשים המיוחסים למפגע, 

ללא מתן משקל למידת ידיעתם או מעורבותם של בני משפחתו במעשיו, אינה עומדת ככלל במבחן המידתיות”. מבחינתה של ברון הכוח ההרתעתי של הריסת בתים לוט בערפל, אבל מבחינתם של כל גורמי הביטחון באשר הם, החל בצה”ל וכלה בשב”כ, מדובר בכלי הרתעתי מהמדרגה הראשונה. יתרה מזאת, השב”כ אף ביקש מהממשלה להתיר לו להרחיב את השימוש בהריסת בתים מהסיבה הפשוטה: ברגע שהמשפחה יודעת שהבית ייהרס, היא מתריעה ולא פעם אפילו מסגירה בני משפחה שמתכננים לבצע פיגוע.
דבריה המנותקים של ברון לא הסתיימו בקונספט הכללי של הריסת הבתים: “קיים בענייננו טעם נוסף המחייב לדידי את ביטולו של צו ההריסה – והוא השיהוי שדבק בהוצאת הצו על ידי המפקד הצבאי. שיהוי זה נובע לא רק מעצם חלוף הזמן מעת הפיגוע הרצחני ועד להוצאת צו ההריסה (חמישה חודשים), אלא אף מכך שהצו הוצא רק לאחר שנהרסו זה מכבר בתיהם של ארבעה מתוך חמשת חברי חוליית הטרור שביצעה את הפיגוע. נסיבות אלה מפחיתות באופן משמעותי את כוחו ההרתעתי של צו ההריסה ומשוות לו אופי עונשי גרידא”.
ומדבריה של ברון למציאות: אומנם חלפו חמישה חודשים בין הפיגוע לרגע הוצאת הצו, אבל מדובר בתמונה חסרה מאוד. התשתית הראייתית כנגד עטאונה הייתה קשה יותר לביסוס, שכן הוא לא נכח במקום בזמן הפיגוע ואף הכחיש את מעורבותו בפיגוע. כתב האישום נגדו הוגש חודשיים אחרי הפיגוע, לאחר ביסוס הראיות נגדו, וחודש אחר כך הוגשה ההמלצה להרוס את ביתו. העיכוב הנוסף של החודשיים עד למתן צו ההריסה טמון בעובדה זו, שהשופטת ברון עצמה דנה בה בהרחבה בדבריה: “אדגיש בנקודה זו כי איני סבורה שנפל פגם כלשהו בהתנהלות המשיבים בקשר עם ההליכים שנדרשו והאישורים שהתבקשו להוצאת צו ההריסה כמפורט לעיל. כפי שציין חברי השופט ד’ מינץ, יש לברך על הזהירות שננקטה בהקשר זה מצידם של כל הגורמים המעורבים – ובהם היועץ המשפטי לאיו”ש, היועץ המשפטי לממשלה והדרג המדיני הבכיר”.
בנקודה הזאת צריך להרחיב את הדיבור. הסיבה להתייעצות המדינית הנרחבת שאליה כיוונה ברון בדבריה נולדה בעקבות דרישות בית המשפט במקרים קודמים. עכשיו, כשהדרג המדיני מילא את הדרישה של בית המשפט ואף זכה למחמאות על הענייניות והחשיבה בכובד ראש של הסוגיה, זה לא מספיק טוב לבית המשפט. הפעם משום שעבר יותר מדי זמן. העובדה שמרגע שהוגש כתב האישום ועד הוצאת הצו עברו שלושה חודשים בלבד מעניינת פחות את בית המשפט.
הפסק של בג”ץ הוא עוד פסק בשורה ארוכה מאוד של פסקים שכובלים את ידיה של מערכת הביטחון ומונעים ממנה להגן על אזרחי מדינת ישראל. הטיעונים והתירוצים לכל הפסקים הללו רבים ומגוונים, אבל בשורה התחתונה מערכת הביטחון נתקלת שוב ושוב בהחלטות מקוממות שמונעות ממנה למלא את תפקידה.
 2. כשמדברים על בעיות מערכת המשפט, הן אינן נעצרות בהתערבות של השופטים בשיקולי ביטחון, אם כי זאת נקודת המוצא שהדיון צריך להיסב עליו. עם זה באופן טבעי הדיון הציבורי נע פעם אחר פעם לעבר מצבו המשפטי של ראש הממשלה נתניהו. זאת אולי לא תהיה אמירה פופולרית בימים אלה, במיוחד בשבוע זה שבו המשפט נפתח, אבל האמת הפשוטה היא שנתניהו לא נרדף בגלל היותו מנהיג הימין. הוא לא מועמד לדין משום שאינו מוכן לפנות יישובים, כפי שאמר בנאומו לפני הכניסה לבית המשפט ביום ראשון השבוע (אם כי שורה של יישובים ברחבי יו”ש יעידו שהוא מפנה גם מפנה). כמו כן לא מדובר פה ברדיפה משפטית נוסח משפט דרייפוס, שכל כולו נולד מאנטישמיות טהורה.
האמת הכואבת היא שלא מעט אישי ציבור מימין ומשמאל נחקרו והועמדו לדין על עבירות פליליות. חלק בלתי מבוטל גם ישב בכלא. נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון שנחקר, והנתונים מלמדים שמאז כהונתו הראשונה בילו כל ראשי הממשלה בחדר החקירות. הוא גם אינו ראש הממשלה הראשון שהוגש נגדו כתב אישום, שכן הכבוד המפוקפק ביותר הזה שמור אחר כבוד לאהוד אולמרט, שמחלטר היום בערוצי טלוויזיה כפרשן לענייני טוהר מידות פוליטיים. רבין בשנת 1977, ערב המהפך, התפטר מתפקידו כראש הממשלה בגלל חקירות פליליות שאיש לא היה מדמיין כיום לפתוח חקירה בגינן. אפשר להמשיך בפירוט הזה עוד שורות רבות.
חשוב לציין, אין זה אומר שאותם נבחרי ציבור מורשעים הורשעו לחינם, ממש לא. גם אין זה אומר שמי שזוכו נרדפו על לא עוול בכפם. לא ככה עובדת מערכת המשפט. יש מקום לבדוק אם אין כאן משפטיזציית יתר של המערכת הפוליטית מחד גיסא, ומאידך גיסא לשאול אם הנורמות המוסריות של מנהיגינו אינן לוקות בחסר. זאת שאלה כבדת משקל שצריכה להתדיין, ובשנים הקרובות יהיה לנו הרבה זמן לעשות זאת.
3. ביום חמישי שעבר, במהלך שעות הערב, החלו לרוץ ברשתות החברתיות תמונות הריקודים מישיבת מרכז הרב במסגרת האירוע המרכזי לרגל יום ירושלים. האירוע התקיים כמובן בהתאם למגבלות הקורונה, עם מחיצות בבית המדרש וריחוק חברתי נרחב. חדי העין הבחינו שבסרטון רואים לא פעם אנשי משטרה מרחיקים בין החוגגים שלא שמרו על מרחק של שני מטרים זה מזה, אבל כן היו במרחק מה זה מזה. במקביל לאירוע במרכז הרב התכנסה ‘עצרת’ האומנים בגן צ’ארלס קלור בהשתתפות אלפי משתתפים ואפס שמירת נהלים. הניגודיות בין השמירה היתרה בקרב אנשים שהקפידו לשמור על רוב מוחלט של הנהלים לבין אפס האכיפה בקרב מי שלא שמרו עליהם כלל מספרת את כל הסיפור של השבועות האחרונים בהתמודדות עם הנגיף.

מאמרי מערכת נוספים:

מאמר מערכת גליון 494

שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻורוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" – פרשת השבוע מתחילה בסיפור המרגלים.

קרא עוד »