אחותנו את

מאז מלאו לה 14 רעות מסתובבת ברחובות. כשהייתה בכיתה ח' סולקה מהסמינר החרדי שלמדה בו, ומאז היא לא הלכה לבית הספר. רעות היא נערה בסיכון גבוה. הרחוב הוא הבית העיקרי שלה, על כל הסכנות המצויות בו. את רעות וחברותיה מנצלים ערבים מבוגרים מהן המספקים להן סמים ואלכוהול ומנצלים אותן מינית.
בתחילה היו הוריה חסרי אונים. כל היום חיפשו אותה ברחובות והחזירו אותה הביתה, והיא ברחה שוב לרחוב. ההורים פנו אלינו, זעקו לעזרה, וניסינו לדבר איתה כמה פעמים. "אני עושה מה שאני רוצה, טוב לי ככה, אל תתערבו לי בחיים". היא לא רצתה מסגרת. לא רצתה סדר בחיים. "ערבים לא מנצלים אותי, אני מנצלת אותם. מה שאני רוצה אני מקבלת".

פנינו אל רשויות הרווחה והחינוך בשאלה כיצד אין מסגרת לילדה צעירה כל כך בסיכון גבוה, ולאף אחד לא אכפת. העובדת הסוציאלית שלה לא הצליחה להיפגש איתה. היא עובדת ביום, והילדה חוגגת בלילה. כשלא נותרה ברירה הפנינו את ההורים לבית המשפט כדי שיורה לרווחה להכניס את רעות למקום סגור ומוגן. "המקום עמוס, אין מקום", אמרו להורים. ורעות עדיין ברחוב.
עברו כמה חודשים עד שרעות נכנסה למעון לבנות במצוקה. היא הייתה שם שנה. בשנה ההיא ההורים קצת נשמו לרווחה, אך בסופה חזרה לרחוב רעות בת ה-17. חזרה לסורה. סמים, אלכוהול, זולות נידחות שבהן ערבים מנצלים אותה ואת החברות שלה. 
הסיפור של רעות קשה וכואב, ולצערי הוא אינו מקרה יחיד. יש עוד הרבה צעירות במצבה. נערות בסיכון ללא מענה הן פצצה מתקתקת.
שני מקרי מוות מזעזעים שקרו לאחרונה שזורים זה בזה. סיפור של מצוקה, ניצול, הזנחה והתבוללות. המקרה האחד הוא של מרים פרץ ז"ל, הנערה שנמצאה בבית צפאפא. ילדה בת 17 שהייתה עם ערבי 55 שסיפק לה סמים, ולפי מה שנאמר למשפחה מתה ממנת יתר. סיפור קשה וכואב של נערה בסיכון ללא מענה. המקרה האחר הוא של התינוקת הרכה מאשקלון, דור שני למצוקה, שאימא שלה השאירה אותה עם חברהּ הפלסטיני, והוא התעלל בילדה וגרם למותה. שתי הצעירות האלה היו מוכרות לנו ולשירותי הרווחה.
בפרשת עגלה ערופה כשנמצא חלל בשדה זקני העיר מתקבצים מהערים הקרובות ומכריזים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה". וכי עלה על דעתנו שהזקנים הם ששפכו את דמו?! אלא שלא "הניחוהו בלא לוויה", שלא עשו הכול כדי שזה לא יקרה. הערבות ההדדית בעם ישראל מחייבת אותנו לחשבון נפש. כשיהודי בצרה יש לנו אחריות לספק פתרונות למצוקה ולעשות הכול כדי לעזור לו. 
כשבת ישראל בסכנה ונותרת ללא מענה על כולנו מוטלת המשימה לסייע לה ולומר לה "אחותנו את".

כתבות נוספות מיומנה של מטפלת

ילדה של אף אחד

ענת גופשטיין, פסיכותרפיסטית ומנחת הורים  "אני דואג לבת שלי. היא נעלמה לפני כמה חודשים. אני לא יודע אם הבת שלי חיה או מתה". היא יצאה

קרא עוד »

בת מצווה

ענת גופשטיין, פסיכותרפיסטית ומנחת הורים היא בת 12, הגיעה לגיל מצוות. אני זוכרת אותה בת שלוש, כשהוצאנו אותה מהכפר עם אימא שלה ואחיה הגדול. היא

קרא עוד »

לצמוח מכשלון

ענת גופשטיין, פסיכותרפיסטית ומנחת הורים  כשהייתה בכיתה ו' נבחנה כל הכיתה לאולפנה, והיא הייתה היחידה מהכיתה שלה שלא התקבלה. היא הייתה תלמידה טובה וחברותית מאוד,

קרא עוד »

לא מאמינים בי

ענת גופשטיין, פסיכותרפיסטית ומנחת הורים "אף אחד לא מבין אותי. לא בבית, לא באולפנה, ולא החברות. הכול סוגר עליי. רק בעבודה הערבים כאן מתייחסים אליי

קרא עוד »

לציון ברינה

ענת גופשטיין, פסיכותרפיסטית ומנחת הורים היא עלתה לארץ כשהייתה נערה. לבד, ללא משפחתה. היא למדה בפנימייה והייתה עצמאית מאוד. אחרי השירות הלאומי החלה ללמוד במכללה.

קרא עוד »

מי יאמין לי

ענת גופשטיין, פסיכותרפיסטית ומנחת הורים היא הגיעה אליי בוכה, מתחננת לעזרה, וכך סיפרה: "עבדתי בבית מלון, ושם נוצר קשר חברי עם אחד העובדים הערבים. הייתי

קרא עוד »