חורבן הבית

ענת גופשטיין, פסיכותרפיסטית ומנחת הורים

כל הורה שואף שילדיו ילכו בדרכיו ויאמצו את הערכים שנתן להם, אולם כל ילד בוחר את דרכו. בדרך כלל הדרך שלו קרובה לדרך של הוריו. הוא מסנן ולוקח את מה שמתאים לו והופך לאדם עצמאי. בגיל הבגרות הילד נפרד מהוריו כדי למצוא את עצמו, ותהליך הנפרדות בין ההורים למתבגר עלול להיות קשה וכואב. לעיתים הוא כרוך בנטילת סיכונים, ולאט-לאט הנער מפנים את הגבולות שההורים הציבו לו. ואולם כשהילד פונה לדרך של הרס עצמי ומאמץ דרך מנוגדת לערכי ההורים, ההורים נלחצים, ובצדק. בדרך כלל כשצעירות ממירות את דתן לאסלאם זה לא נובע מאמונה אמיתית אלא נעשה בעקבות קשר זוגי ובן זוג דומיננטי.

הן רוצות להתחתן, וזה מחייב אותן להתאסלם. הוא לא ישנה את הדת שלו, רק היא. לעיתים הן ממירות דתן לנצרות עקב השפעה של מסיון הפועל במדינה במרץ למרות האיסור החוקי. זה מזכיר תהליך של שיוך לכת.
בחלק מהמקרים לאחר שנים רובן מתחרטות על המהלך ומעוניינות לשוב ליהדות. כשהן מתאסלמות לכאורה מדובר בתהליך קצר. אומרים להם שזה רק שלושה משפטים, אבל ההשלכות קשות מאוד. התהליך של עזיבת הדת ואימוץ דת חדשה הוא שבר גדול להורים, החשים בגידה ואובדן. הורים שכולים לילדים חיים.
להורים קשה להכיל את הרגשות המנוגדים – מצד אחד אהבה ודאגה ומצד שני כעס גדול ואכזבה – ונוצר נתק רגשי וניכור בין ההורים לילדם האהוב. במצבים אלו קשה לנהל משבר בשיקול דעת. הבת דבקה בעמדתה ובדרכה, וההורים נשברים לרסיסים.
קשה לעמוד מול הורים כואבים ואבודים, חסרי אונים, חסרי תקווה. ראיתי לא מעט הורים שבורים ברגעים הקשים, ועם כל ההכשרה הטיפולית וניסיון של שנים קשה לשאת את הכאב והאובדן של ההורים. ואני צריכה להכיל, לתמוך, להיות איתם בלי לשפוט אותם, בלי להטיף, פשוט להיות שם בשבילם.
“עימו אנוכי בצרה”.