והלב – זו ירושלים

משולחנה של מורה | רפאלה ליבוביץ, מחנכת ומאמנת אישית

 

כששואלים אותי איפה אני גרה אני מתקשה לענות. לא משום שאיני זוכרת היכן אני גרה, אלא בגלל הרצון לענות “בירושלים”. לא סתם אומרים שרק ירושלמים ממשיכים לקרוא לעצמם ירושלמים אף על פי שעזבו את העיר לפני שנים וכבר אינם גרים בה. זה משהו בדי-אן-איי, וגיליתי גם על עצמי שזה נכון: גאוות היחידה להיות ירושלמית, החיבה לפינות החמד בעיר, השפה הייחודית (אג’ואים, חתולה…), הקדוּשה, האווירה, המושג ‘ללכת העירה’. אהבה מאז ולעולם.

לא פעם נשמעת במחוזותינו ביקורת עצמית על ה’מגזר’, אך אני עם זאת מתגאה להשתייך לציונות הדתית, ובייחוד ביום ירושלים. קשה להסביר במילים את התחושה כשאני עומדת עם תלמידותיי ליד בית העם של פעם (ז’ראר בכר של היום) ומביטה לעבר מורדות רחוב בצלאל. ביום ירושלים הכול צבוע כחול-לבן – לבוש עוברי האורח והדגלים שבידם – ועל הראש כיפות סרוגות לרוב (וגם את הבנות לא קשה לשייך לציבור הדתי-לאומי לפי לבושן ושאר סימנים). 

לצערי, ציון יום ירושלים הפך נחלת הציבור הדתי-לאומי, ולא הצליח להקיף (כמעט) מגזרים נוספים. לא ברור לי מדוע מי שמקפידים להתפלל ולומר תהלים בכותל או לפקוד אותו 40 יום, כל שכן עולי הרגלים המשתייכים לכל הזרמים (חרדים וחילונים כאחד), אינם מבינים שצריך להודות על היום שאִפשר להתקרב, להגיע ולחוש את אבני הכותל ששכינה לא זזה מהם.

הלוואי שנצליח ליצור גאוות יחידה ושייכות לציבור הדתי-לאומי ביום ירושלים ובכל השנה ושנזכה תמיד לייצג את המגזר בכבוד.refaellal@walla.com 

מאמרים נוספים ממשולחנה של מורה

משולחנה של מורה, מעל הזמן

מעל הזמן

רפאלה ליבוביץ, מחנכת ומאמנת אישית ביקרתי השבוע במרפאה, והרופאה הפנתה אותי לבדיקות דם. ניגשתי לאחות

קרא עוד »
משולחנה של מורה, אלול

אלול

משולחנה של מורה | רפאלה ליבוביץ, מחנכת ומאמנת אישית חודש אלול כבר כאן, ומסמן התחלה

קרא עוד »