זיכרון לדורות

משולחנה של מורה | רפאלה ליבוביץ, מחנכת ומאמנת אישית

זיכרון לדורות

לפני למעלה מעשרים שנה, נפטרה המורה זהבה אזולאי מסרטן. אחת מחברותיה בצוות המורות עיצבה פינה מדהימה בספריית המקלט לזכרה. היא קנתה בדים מיוחדים ועשתה מהם קולאז’ עם פסוקי “אשת חיל” שנכתבו בצורה מיוחדת.

סגן המנהל, יואל חדד, נהרג בתאונת דרכים. תמונתו נתלתה בכניסה לבית הספר, עם נוסח הולם ששיקף את מעלותיו ומידותיו.

גם תמונתה של חברתי שרה ארנוולד, המורה המיתולוגית לגיאוגרפיה שנהרגה בתאונת דרכים, נכחה על קיר בבית הספר, כזיכרון תמידי לדמותה החסרה.

באולפנה בה אני מלמדת היום ישנה פינת הנצחה קבועה לשתי תלמידות שנהרגו בתאונת מטוס. תמונתן מככבת, שמותיהן ידועות לכולם. אינך יכול להיות מבאי האולפנה מבלי שתתוודע לאסון שקרה.

ביקרתי בבית ספר יסודי כלשהו, וגם בו, מיד בכניסה, עומד מיצג זיכרון לשני תלמידים שנהרגו בפיגוע טרור.

בישיבת הר עציון, בה למד בעלי, מוצג בכניסה לוח זיכרון לנופלים במערכות ישראל. אחד השמות החקוקים עליו הוא בן ציון ליבוביץ’ הי”ד, אח של בעלי, שלא הכרתי מעולם. בכל פעם שאני עוברת במקום – לבי נחמץ. ואגב, גם בישיבת הגולן, בה אירע הפיגוע בו הוא נהרג, שמו מופיע בלוח הזיכרון, אף שלא נמנה על תלמידי הישיבה.

עבר זמן, וברור שהתלמידים שלומדים היום בבתי הספר או האולפנה שהזכרתי לעיל בוודאי אינם מכירים אף אחד/ת מהדמויות המונצחות. והגדילה לעשות מנהלת צעירה שאמרה לי פעם ש”אפילו אני לא מכירה את האנשים, אז למה צריך שיהיה להם זיכרון בבית הספר?!”

אז למה באמת?!

אולי כי סוד כוחו של עם ישראל הוא בזיכרון. רק עכשיו חגגנו את חג הפסח, “זכר ליציאת מצרים”, אף שעברו אלפי שנים מאז. אירוע שהיה נחלת מקום הוא חלק מהווית המקום ואנשיו. הוא מאבני הבניין.

לא הכרתי את סבתי לאה שנספתה בשואה, אך כל חיי גדלתי עם אם שהתגעגעה לאמא שלה: “אם רק הייתה לי אמא”… גם ילדי משתעשעים לעיתים במחשבה “לו היה לנו דוד בנצי”… זה עבר ב-DNA שלהם, וזה צריך להמשיך לעבור.

אז הקרובים הפרטיים שלנו אינם, אך זיכרונם איתנו. אות כבוד הוא לכל אחד אשר זיכרון החסרים נותן בגלוי את חותמו refaellal@walla.com 