"לא בא לי"

משולחנה של מורה | רפאלה ליבוביץ, מחנכת ומאמנת אישית

עשיתי סדר בגג ומצאתי את יומן ההדרכה שלי. לא מדובר בקלסר עם העתקי פעולות ומשחקים (שגם הוא עדיין קיים), אלא ביומן שתיעדתי בו נוכחות ואיחורים. יומן שכתבתי בו לעצמי איך הייתה הפעולה, מי הפריעה ומי שיתפה פעולה, מי התפללה ומי נכנסה מאוחר. הרגשתי את עול החינוך בהדרכה במלוא מובן המילה. התפעלתי מעצמי שבגיל 16 הבנתי שההדרכה מורכבת מפרטים טפלים של איחור, התמדה ושיתוף פעולה. נראה שלא היה לי חשוב רק שהן ייהנו ויהיה להן כיף…
שמעתי על ילדים (וכך עושים הנכדים שלי) שמשקיעים והולכים ברגל לסניף בשבת, אך הפעולה אינה מתקיימת כי חבר’ה מפריעים או סתם מעדיפים לשחק כדורגל. וכי החבר’ה מחליטים?!
חברה סיפרה לי שהבת שלה מדריכה בסניף כלשהו, והחניכות שלה מסוגלות לצאת החוצה באמצע פעולה “כי זה לא מעניין”, “כי יש לנו עכשיו משהו חשוב יותר”.

גם המדריכות באולפנות השונות נכנסות להעביר שעת מדריכה ונאלצות להתמודד עם “לא בא לי”, “לא מתאים לי עכשיו”, “אני לא במצב המתאים”, “יש לי שחנ”ש חשוב אחר”.
חבל, חבל, חבל.
אני מאמינה שהפעולות בסניף ושיעורי החינוך שספגתי במשך השנים בנו את מי שאני עכשיו, ורוצה להאמין שהפעולות והשיעורים שהעברתי לחניכות ולתלמידות שלי השפיעו גם עליהן. שירי קודש וחול, כיבוש הארץ ברגליים, ידיעת הארץ (מחתרות, מורשת קרב), יידישקייט (ויכוחים בעד ונגד גידול החסה בשטחים. סתאאאם…), ונוסף על כך הערך המוסף שבהנהגה, בנקיטת יוזמה, בארגון ובקבלת אחריות.
אני רואה את הסניף ואת שיעורי החינוך כמרכז הבנייה של האישיות. בשביל להוציא תעודת בגרות יש בית ספר אקסטרני, והיום אפשר בשנה מרוכזת אחת להשלים במכינה את כל החסר (וכך עושים רבים במגזר החרדי). אבל את חוויית היחד, את היצירה, את הטיול, את המשחק, את שיתוף הפעולה, את קיום הדיון, את אחוות הרעים, את סיפורי החסידים ומורשת קרב ועוד אפשר לספוג רק במסגרות שמעבר, קרי בתנועות הנוער ובפעילויות חברתיות. בעצם, גם קצת מההורים…
ברכות לכל החניכים, המדריכים והקומונרים שלוקחים חלק בפעילות החשובה של תנועות נוער בכלל ושבתות ארגון בפרט.