הטלית של אבא

סיפורים מחייו של הרב יהודה מאיר גץ | לילי הורביץ גץ

סבא כותל גילוי דעת 411

כ"ג באלול, יום פטירתו של הרב גץ
הטלית של אבא הייתה לבנה, ארוכה וצחה. אפילו הפסים שלה היו לבנים. לראש הטלית הייתה מחוברת עטרת כסף מהודרת. אבא, הרב גץ, הקפיד על הידור מצווה, וכשאבא היה מניח את הטלית על ראשו הוא נראה כאילו חבש לראשו כתר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
העטרה הייתה מהבהבת ומרצדת כאילו נורות קטנות הונחו עליה, וכשאבא היה מתעטף בטלית מעל בגדיו הלבנים הבנתי פתאום מהי קדושה, הבנתי פתאום למה אבא התכוון כשכתב ב'פנקס המידות': "להיות בטלית ותפילין במשך היום עד כמה שאפשר".
הבנתי למה התכוונו כשאמרו: "אם דומה רבך בעיניך למלאך ה' צבאות, בקש תורה מפיהו".
בשנת תשנ"ה זכה אבא לחנוך את ישיבת המקובלים 'בית אל' ברוב פאר והדר. ממלחמת השחרור ועד מלחמת ששת הימים, תשע עשרה שנה, הייתה הישיבה בידי הירדנים, והם החריבו אותה עד היסוד. לאחר המלחמה החזיר אבא עטרה ליושנה, ישב ולמד בה תורה, לימד את תורת הסוד והקבלה והעמיד תלמידים הרבה.
בה בעת פעל אבא לכינון הישיבה ולשיקום הבניין הפיזי, והרבה שנים הוסיף נדבך על נדבך, מהמסד ועד הטפחות, ואסף שקל לשקל עד שזכה שהבניין יהיה ראוי ומכובד.
.

יום אחד שאלו אותו תלמידיו: "הרב גץ, מדוע חשוב לך שהבניין יהיה מהודר?" ענה אבא: "במקום שלומדים תורה צריך שהמקום יהיה טוב, מקובל ויפה".
ביום חנוכת הישיבה, שעות אחדות לפני שהגיעו האורחים, קרא אבא לנוריאל, אחי הצעיר. אבא עמד מול ספסלי התפילה, פתח את מכסה הספסל ואמר לנוריאל: "נוריאל, אתה רואה את הטלית הזאת? אני רוצה לתת לך את הטלית הזאת במתנה ולבקש ממך שתתפלל בה בראש השנה, ואני רוצה להודות לך על שעזרת לי בשנה זו לשקם את ישיבת המקובלים 'בית אל', והיום נזכה לברך את ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. זה יום שבו אנו חונכים בניין, וקירות בית המדרש שבו יכולים להעיד שלמדו בו תורה לפני מאתיים וחמישים שנים, מהרש"ש והחיד"ה ועד ימינו אנו".
אז התקרב אבא אל נוריאל, בירך אותו ונשק לו כשדמעות של התרגשות מערפלות את עיני שניהם.
חמישה ימים לאחר חנוכת הישיבה, שבוע לפני ראש השנה, בכ"ג באלול תשנ"ה, מסר אבא את נשמתו לבורא עולם.
הטלית הזאת הייתה הפרדה שלהם. מיום חנוכת הישיבה לא ראה עוד נוריאל את אבא בחיים. אבא סיים את שליחותו בעולם