גם נהר הסמבטיון נח בשבת

סיפורים מחייו של הרב יהודה מאיר גץ | לילי הורביץ גץ

השבת אצלנו בבית הייתה מיוחדת במינה, ומתחילת השבוע התכוננו אליה.
אם היינו קונים פרי חדש ויפה אבא היה אומר: "תשמרו לשבת" אפילו שהיה רק יום ראשון.
אם היה מאכל מיוחד, אימא הייתה אומרת: "בואו נשמור אותו לשבת".
במשך השבוע אבא היה צמחוני, ורק לכבוד שבת היה אוכל בשר כדי לקדש את השבת ובעיקר כדי לקדש את החולין.
ביום חמישי בערב אבא היה עורך את שולחן השבת, וביום שישי בבוקר היה מיטיב את הנרות ומניח על השולחן את שתים עשרה החלות, מעשי ידיה של אימא, כנגד שנים עשר לחם הפנים ושנים עשר שבטי ישראל.
אבא גם היה מבשל את הדגים לשבת בעוד אימא לצידו, מגישה לו את כל התבלינים. איזה אושר היה לו בעיניים כשטעם את הדגים החריפים ואמר: "אני ממש מרגיש את התבלין ששמו שבת".

 

בחופשת הקיץ אבא ואימא היו עושים לנו קייטנה משפחתית, ואיתם יחד היינו אוספים ביצים בלול ויורדים למטעים לקטוף תפוחים, אפרסקים ודובדבנים.

בקייטנה היו פעילויות חברתיות, משחקי חצר וגם תורנות כלים ובישול: לכל ילד היה תפקיד למלא במטבח עם אימא.
אבל הכי אהבתי את יום חמישי בערב. כשהגיע יום חמישי מייד אחרי המקלחות היינו יושבים על שטיח מצמר כבשים בחדר של אבא ואימא, ואבא היה מספר לנו את אגדת נהר הסמבטיון.
וכך אבא היה מספר:
מעבר להרי החושך היה נהר שקראו לו סמבטיון, שכל הזמן היה משליך אבנים לכל עבר והיה עולה על גדותיו, ולכן איש לא יכול לחצות אותו. אולם הנהר הזה לא חילל את השבת, ולכן מפולת הסלעים בו נפסקה עם כניסת השבת, או כפי שמסופר באגדה: "סמבטיון מושך אבנים כל ימות השבוע, ובשבת הוא נח". מאחורי הנהר, לפי האגדה, הוסתרו עשרת השבטים שגלו בגלות אשור על ידי סנחריב, והנהר הזועף שומר עליהם מכל משמר עד בוא הגאולה.
וכשאבא היה גומר לספר את סיפור נהר הסמבטיון, הוא היה אומר: "ילדים, אפילו הנהר שמר שבת. שהרי כל העולם נברא על ידי הקב"ה בשישה ימים, והשבת היא שבת מנוחה אפילו לנהר הסמבטיון.
ובטח אתם רוצים לשאול אותי: מי שמר על עשרת השבטים אם הנהר לא עבד בשבת?! דעו, ילדים, שהשבת היא ששמרה על עשרת השבטים".
וכשאבא היה גומר לספר הייתי מחייכת לעצמי ומדמיינת את נהר הסמבטיון לובש בגדי שבת, רק לא הבנתי איך הוא התקלח ובעיקר לא הבנתי איך הבגדים שלו לא התרטבו.