כבוד חברך

הרב אלגאזי

2 ידיים מחזיקים אחד בשני

הימים שבין פסח לעצרת הם ימים הפכפכים: מצד אחד ימי הספירה הגדולים, הנקראים בלשון הרמב"ן כימי חול המועד, ימי נקיות והתעלות בהכנה לקראת המעמד הנשגב של קבלת תורה. כמו כן ימים בעלי משמעות היסטורית בחיי האומה התקבצו להם דווקא בימים אלו, כמו יום השואה והגבורה, יום העצמאות ויום ירושלים, המצוינים בסמיכות לימי היציאה מהגלות אל הגאולה ממצרים שממשיכים את אורם גם לימי הספירה. מצד אחר, דווקא בימים אלה יש ענייני אבלות קשים על חורבן רוחני נוראי: מיתת תלמידי ר' עקיבא על "שלא נהגו כבוד זה בזה". התורה מלאה בדיני כבוד. כבוד ה': "כבד את ה' מהונך", כיבוד הורים, כיבוד זקנים ואנשי שיבה, כבוד תלמידי חכמים, כבוד הבריות, שתופס משקל גדול מאוד בהלכה עד שאמרו חז"ל "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה", וכן "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך".

מהמפרשים עולה שסיבת האבלות על מותם של תלמידי ר' עקיבא בעקבות האי-כבוד ששרר ביניהם, ולצערנו הרב נמשך עד ימינו אלה, היא שהם היו גדולי עולם, ועל כן קובעים את חותמם לדורות. אנו מוצאים שפעמים רבות דווקא בין תלמידי חכמים אין מנהג כבוד זה בזה, ובכך נגרם לדאבוננו חילול השם גדול.

ומהו "שלא נהגו כבוד"? יש שהסבירו שדיברו לשון הרע זה על זה (מהרש"א), או שהייתה בהם צרות עין זה על זה (החיד"א). ואף על פי שמצוות כיבוד תלמידי חכמים חלה על הציבור בדיבור, בקימה ובמעשה, לא ייגרע חלקם של תלמידי חכמים שחייבים הם ביניהם לכבד זה את זה, ואין לך חילול השם גדול מזה שתלמידי חכמים מדברים ביניהם זה על זה לשון הרע מזלזלים זה בזה, ובכך הם גורמים לקלות ראש של מי שאינם חובשים את ספסלי בית המדרש תדיר. דוגמאות לכבוד בין תלמידי חכמים מופיעות בכמה הלכות ברמב"ם ובשו"ע.

הרמב"ם דורש מהתלמיד החכם להתנהג לפי מעלתו ולשמש דוגמה אישית, ובוודאי שדברים אלה מתחילים מתוך בית המדרש: "כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר" (הלכות דעות ה, א); "תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר אלא דבורו בנחת עם כל הבריות, וכשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח, ומקדים שלום לכל האדם כדי שתהא רוחן נוחה הימנו, ודן את כל האדם לכף זכות, מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל, אוהב שלום ורודף שלום, אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לאו שותק, כיצד לא ירצה חבירו בשעת כעסו, ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח" (שם, הלכה ז).

וכן כתב השו"ע (סי' רמב, הלכות כבוד רבו ות"ח, סעיף א): "חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל אביו". וכתב הרמ"א: "אביו שהוא רבו מובהק, קורא אותו בדברו: 'רבי', אבל ברבו שאינו מובהק, קורא אותו: 'אבא'". ומוסיף השו"ע (שם, סעיף ב): "כל החולק על רבו, כחולק על השכינה. וכל העושה מריבה עם רבו, כעושה עם השכינה. וכל המתרעם עליו, כאילו מתרעם על השכינה. וכל המהרהר אחר רבו, כמהרהר אחר השכינה". ובסעיף ג: "איזהו חולק על רבו? כל שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים אף ע"פ שהוא במדינה אחרת". רמ"א על פי תרומת הדשן: "אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה, אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו"; "אסור לאדם להורות לפני רבו לעולם, וכל המורה לפניו חייב מיתה… אין תלמיד יכול לסמוך אחרים במקום רבו" (שו"ע שם, סעיפים ד–ה).

חלק נכבד מההכנות למתן תורה הן שלא לרדוף אחר הכבוד, אלא שתהיו אוהבין זה את זה ומכבדין זה את זה.

כתבות נוספות באותה קטגוריה

2 ידיים מחזיקים אחד בשני

כבוד חברך

הרב אלגאזי הימים שבין פסח לעצרת הם ימים הפכפכים: מצד אחד ימי הספירה הגדולים, הנקראים

קרא עוד »