התלמידה והפסנתר

קפה הפוך וחינוך | סיפורים מהכיתה בטעם מלוח מתוק אבינעם הרש - מחנך

נראה שאין מחנך ומחנכת שאינם מכירים את התחושה של השיפוטיות שנוגעת לתלמידים: אף על פי שהם משתדלים מאוד להימנע מלשפוט תלמידים לפי רושם חיצוני או שאר סממנים שטחיים, כל מחנך ומורה גיבשו חוות דעת על התלמידים בהתאם לרושם שנוצר במהלך כל השנה.

הבעיה מתחילה כשאותם מורים מגלים לאחר שנת הלימודים שהם פספסו בענק, ומכאן גם הזהירות הרבה שאנחנו חייבם לנקוט לפני גיבוש הדעה הסופית על התלמידים. הסיפור הזה, שקיבלתי ממחנכת ששמה נעה, מדגים את העניין בצורה מוחשית במיוחד:

 

 

"הייתי השנה מחנכת כיתה י"ב, והייתה לי תלמידה שהראש שלה בכלל לא היה בלימודים אלא כל הזמן בלהקה שהקימה עם עוד כמה חברות שלה. העניין ששיגע אותי היה שתפסתי ממנה בחורה שמבחינתה שהעולם ייחרב אלף פעם, היא קודם כול תדאג ללהקה שלה, ולא אכפת לה כלום מעבר לזה.

"דיברתי איתה במהלך השנה. שוחחנו, והסברתי לה שהמעמד החברתי שלה נפגע אנושות כתוצאה מכך שכל הכיתה חושבת שהיא לא יותר מנערה אגואיסטית שלא מוכנה לתת כלום לחברות שלה ורק עסוקה כל הזמן בעצמה, בפסנתר ובלהקה שלה.

"היא ניסתה כל הזמן להסביר לי שהיא לא יכולה לבטל את החזרות, וזה מאוד חשוב, ואנשים תלויים בה ובחברות שלה, ואני כל הזמן שאלתי אותה: 'מי בדיוק תלוי בך? על מה את מדברת? זה לא שיש לכם מופע או משהו… אז תבטלי פעם אחת. ביג דיל. מותר גם להקריב בשביל החברות של הכיתה. אתן מפסידות מזה כסף? זה העניין? כולנו אוהבים כסף, אבל יש גבול… אתן חייבות לשמור על מינון נכון. לא להתעקש'.

"אבל היא לא רצתה לפרט, וכך כמעט כל מטלה או משימה שקיבלה במהלך השנה היא דחתה בגלל טענות של חוסר זמן או מסיבות אחרות.

"יצאתי מהשנה בתחושה מאוד קשה עליה. הרגשתי שמעולם לא הייתה לי תלמידה כל כך מרוכזת בעצמה כמו התלמידה הזו.

"אתמול אחר הצהריים ביקרתי בפעם הראשונה זה כמה חודשים טובים את דודה שלי, אחות של אימי, שסובלת מדמנציה, ומאחר שהיא סיעודית נאלצה המשפחה להכניס אותה לדיור מוגן. רציתי לבקר אותה כבר שנים, אבל היה לי מאוד קשה לעשות את הצעד הזה בגלל המצב ובגלל שביקור בבתי אבות עושה לי רע מאוד נפשית.

"אתמול החלטתי סוף-סוף לבקר אותה לאחר שאימא שלי הפצירה בי ללכת לשם, ונדהמתי לראות את המחזה הזה: כל הקשישים של בית האבות ישבו באולם ההופעות שלהם, ואני קולטת שם לא אחרת מהתלמידה שלי והלהקה שלה.

"הסתכלתי על הקשישים והקשישות שעמדו ורקדו כמו שקשישים יודעים לרקוד והיו להם דמעות בעיניים, ולא ידעתי איך להגיב. ניגשתי לאחת האחראיות במקום ואמרתי לה שאני מכירה את המנגנת הראשית, כי היא תלמידה שלי לשעבר, והיא אמרה לי: 'שתדעי, הילדה הזו היא מלאך! החברות שלה באות פעם בחודש אולי, אבל היא באה בכל שבוע לדיור המוגן שלנו ונותנת כאן בכל פעם הופעה של שעתיים על הפסנתר, ויש לה סבלנות, והיא מוכנה לנגן שירים בהזמנת הקשישים, והם מחכים להופעה שלה כמו חמצן. הכול התחיל כשביקרה כאן בפעם הראשונה את סבתא שלה, והיא הניחה את הידיים שלה על הפסנתר הישן שלנו שכבר העלה אבק, ורק שמנו עליו אגרטל שישתלב איכשהו במרחב באופן יפה. היית צריכה לראות איך בבת אחת כאילו קרן של אור חדרה לדיור המוגן שלנו. כל הקשישים בבת אחת הרימו את העיניים לראות מאין מגיע המוזיקה השמימית הזו. אני מכירה אישה מבוגרת אחת שכבר לא מודעת לעצמה, והפעם היחידה שהיא מוכנה להתקלח בשבוע היא ביום של ההופעה של התלמידה הזו שלך.

"'קרה פעם שהיא לא הגיעה כי היא לא חשה בטוב וגם לא רצתה להדביק אף אחד. את לא מבינה אילו תגובות נזעמות ומתוסכלות קיבלנו מהקשישים שלנו. נכדה של אחת הדיירות כאן עובדת בעיתונות ושמעה עליה מסבתא שלה, היא רצתה לראיין אותה, אבל הילדה הזו בורחת מפרסום כמו מאש. פשוט נשמה גבוהה'.

"לא ידעתי מה לענות לה. ועכשיו גם הבנתי מדוע התלמידה שלי לא רצתה לספר לי מה היא עושה: היא חששה שזה ייתפס כאילו שהיא מתגאה בזה. ניגשתי אליה בסוף ההופעה ורק ביקשתי ממנה סליחה ענקית על השיפוטיות שלי ועל שלא נתתי לה בכלל סיכוי.

"אני כותבת לך דווקא עכשיו על רקע הרושם שנוצר מהנוער שלנו, כדי שאנשים יראו שהוא נפלא וענק וגדול, ורק צריך לכוון אותו ולדעת לפרסם גם את הסיפורים הטובים".

להזמנת הרצאות בתחום גיל ההתבגרות להורים ולנוער: 

052-3273384, avinoam811@gmail.com

כתבות נוספות באותה קטגוריה