רגע לפני ההצגה:הירהורים לקראת היום הראשון של הלימודים

קפה הפוך וחינוך גליון 412 גילוי דעת

באמצע אספת הורים הראשונה, כאשר כל ההורים והילדים שלהם – התלמידים שלי – מסתכלים בי והלב שלי על טורבו, הסברתי להורים ולתלמידים בין היתר גם על חדר המורים ואמרתי שלא כדאי לתת לילדים אוכל שמצריך מקרר.
עוד לפני שסיימתי את המשפט התפרץ אחד ההורים ואמר לי לפני כולם בטון שזיהיתי כמלגלג משהו: "אדוני המורה, נכון לומר מַקְרֵר ולא כמו שאמרת, מְקָרֵר. נדמה לי שכדאי לך כמורה שהולך לחנך את הילדים שלנו לדעת להגות את המילים נכון. בכל זאת, לא נרצה שהם ידברו עברית עילגת, נכון?"
במחילה, רציתי להתפוצץ עליו. תגיד לי, אתה בסדר? ככה אתה מבייש אותי לפני כולם? מה נסגר איתך? איזו דוגמה אתה נותן לילד שלך שמסתכל?

אבל האמת היא שהוא גם יצא חומוס לגמרי מסיבה אחת פשוטה: הבחנת המשמעות בין משקל מְפַעֵל (עושה הפעולה) ובין מַפְעֵל (כלים ומכשירים) איננה מוחלטת. עצרתי את הדברים שלי ולקחתי כוס מים כדי להירגע. ממש היה לי על הלשון להגיד לו: אדוני הנכבד, מילא אתה מפסיק אותי לפני כולם, אבל אם כבר הפסקת, שתהיה לזה סיבה טובה ותדע לפחות מה אתה אומר. במקרה הזה, נוסף על העלבון שהיה יכול להיגרם לי אילולא ידעתי עברית, אתה גם טועה ומטעה את התלמידים שלי, ובהם הילד שלך, אלו שאתה חושש כל כך לעברית שלהם.
אני לא יודע איך בסוף הצלחתי לעצור את עצמי, אולי כי לא רציתי להביך את הילד שלו, ובסופו של דבר אחרי אספת ההורים הזאת כולנו נלך הביתה, אבל לילד שלו תישאר עם צלקת על שהמחנך הוציא את אבא שלו לא הכי חכם בעולם.
בסוף עניתי לו: "הייתי מעדיף להבא שהערות כאלה תגיד לי באופן אישי ולא מול כולם, כי זה לא נעים לי, ונראה לי שחשוב הרבה יותר מללמד את הילדים שלנו עברית תקנית, שהאינטליגנציה הרגשית והחברתית שלהם יהיו מפותחות ושהם יהיו רגישים לזולת".
למה נזכרתי בסיפור הזה? כי כל עניין הפסיכומטרי הנמוך של המורים לקח את בעיניי את כל ההוראה למקום אחר: ודאי שיש עניין במורים אינטלקטואלים, משכילים ויודעי ספר. אבל בואו נודה על האמת, לא בשביל מידע וידע הילדים מגיעים לבית הספר. גוגל כבר מזמן השאיר אבק לנו, המורים. אלו הערכים, המידות והאנושיות שרק אנחנו ולא שום מנוע חיפוש נוכל ללמד אותם.
מַקְרֵר או מְקָרֵר? וואלה, פחות חשוב לי עכשיו. בואו נתחיל קודם כול ללמוד איך מאייתים את המילים רגישות ולב.
***
סבתא של אשתי, נחמה פוירשטיין, שניצלה מהשואה, הסתכלה למלאך המוות בלבן של העיניים. היא שכלה בן במלחמת יום כיפור והקימה עם חבריה את המדינה, ויש לה מנהג נפלא שכדאי לכם לאמץ: היא קונה לכל נכד שמגיע לכיתה א' תיק לבית הספר, ואחרי הקנייה מגיע הכיף האמיתי כאשר היא מזמינה אותו לבית קפה במושב נחלים ומנהלת איתו שיחה פתוחה וזורמת לקראת השנה הבאה.
עזבו אתכם מציונים, עזבו אתכם ממבחנים. כל אלו חשובים, אבל יש, במחילה, דברים שחשובים יותר: ההתרגשות של הילדים שלכם, התקווה והשאיפה שלהם למצוא לעצמם חברים חדשים וישנים ולפלס את דרכם ומעמדם החברתי, ובעיקר היכולת ללכת בשמחה לבית ספר ולהרגיש שהמקום שהם אמורים לבלות בו כל כך הרבה זמן אינו מעיק עליהם ואינו מפחיד אותם אלא מעניק להם שהות נעימה ובטוחה. 
טיפים להורים
כולנו עמוסים, ובכל זאת אין כמו מתנה קטנה עם הרבה תשומת לב שיכולה להפוך את היום הראשון למשהו מתוק, חווייתי וכיפי: ספר חדש, חולצה או כל דבר אחר, לא משנה. מה שחשוב הוא התחושה וההרגשה שהם לא הולכים לבד ושמישהו מחכה להם וחושב עליהם כל הזמן. וזו, הורים יקרים, מתנה שרק אתם תוכלו להעניק להם!