לתת לתלמיד כנפיים

קפה הפוך וחינוך | סיפורים מהכיתה בטעם מלוח מתוק אבינעם הרש - מחנך

גבר מחבק ילד

זו הייתה אחת התמונות ההזויות שחוויתי אי פעם כמחנך: עד שאני כבר מצליח לאסוף את התלמידים וסוף-סוף נהיה לי שקט בשיעור, אני קולט שרחפן קטן מתרומם מסוף הכיתה, היישר מהמקום של התלמיד הכי דחוי חברתית שלי, שאין לי מושג מה נכנס בו ומה הוא בדיוק חשב לעצמו.

השתגעתי לגמרי. רחפן בכיתה? אתה רציני? בן אדם, מה נסגר? מובן שהלך השיעור. צחוקים בכל מקום. התלהבות. ואז התלמיד הדחוי הוציא קצת את הראש שלו מתחת לשולחן, אוחז בשלט, יודע שזה הולך להיות כנראה הצעד האחרון שלו בכיתה לפני שהוא הולך לטוס הרבה יותר מהר מהרחפן שלו למנהלת, וכבר חיכה בלחץ לבאות.

 

 

רק שפתאום אני קולט משהו מוזר: בפעם הראשונה בחייו הוא מוקף בתלמידים שהתקרבו אליו בסקרנות וכעת רוצים לבדוק ולגעת ולהרגיש את הרחפן הזה. ואני מרגיש בפנים, בתוך הלב שלי, הר געש שרק מחכה להתפרץ. ואני מנסה בכוח לעכב אותו.

המשכתי לשתוק ולהסתכל על המחזה. השיעור כבר נגמר מזמן. אחרי כמה רגעים הרגשתי שמשהו בכעס התהומי שלי כבה. "בוא לפה", אמרתי לו. כל הכיתה הסתכלה עליו במבט של 'הלך עליך'. הוא ניגש אליי נבוך כולו, מודע להשלכות.

"מה זה הדבר הזה?" שאלתי אותו, משחק אותה טמבל. "זה רחפן, המורה", ענה לי, עדיין בחשש מפני הבאות. "עד איזה גובה הרחפן הזה מסוגל לעוף?" המשכתי לחקור אותו. "לא יודע, נדמה לי עד קומה שישית ככה", הוא התחיל להתבלבל, לא מבין לאן השיחה הולכת.

"ואתה יודע לשלוט בדבר הזה כמו שצריך?" עכשיו העיניים שלו נדלקו מחדש. נצצו. ברקו. כאילו הוא ראה התגלות: "בטח, המורה", חייך לראשונה. "אני אלוף בזה!" "אתה בטוח?" שאלתי בהתרסה. "ברור!" ענה והסתכל על שאר הכיתה, שעקבה בעניין אחר המתרחש.

"אז בוא נראה אותך", וביקשתי מכל הכיתה לצאת החוצה למגרש, ושם הוא התחיל להעיף אותו גבוה ולעשות סיבובים, וברגע הבא כבר כל הכיתה הייתה ממש עליו, ביקשה והתחננה שייתן גם לה לשחק עם הרחפן הזה.

אחרי רבע שעה אמרתי לו: "מחר אתה מגיש לי מצגת על הרחפן הזה, ואני רוצה לדעת עליו הכול". המצגת כיכבה באספת המורים הבאה, וכל המורים המקצועיים נדהמו שתלמיד חלש כל כך מסוגל להרים מצגת מקצועית כל כך, ואם אלו היכולות שלו, איפה הוא היה עד עכשיו?

בסוף השיעור, רגע לפני שיצא להפסקה, ניגש אליי התלמיד ההוא ואמר לי: "תודה שלא העפת אותי למנהלת. בפעם הראשונה בחיים שלי קיבלתי הזמנה להגיע לבית של יוגב".

"אחלה", אמרתי לו, "אבל להבא אם אתה מתכוון להביא לכיתה רחפן או להנחית כאן מסוק או נושאת מטוסים, תשתדל לעדכן אותי קודם. לא בכל יום אני מוכן להפוך את הכיתה שלי לבסיס של חיל האוויר". "סגור", הוא הבטיח לי, ולחצנו ידיים. 

כתבות נוספות באותה קטגוריה