פגישה שבועית עם הילדים שלכם

מפה לשם התפתחה ביניהם שיחה כנה. היא נמשכה יותר משלוש שעות, עד שסודרה הפסקת החשמל. "ורק אז, לבושתי", הוא אומר לי, "שמעתי בפעם הראשונה את שם השבט שהילד שלי מדריך (הרא"ה), והבנתי שיש איזו מדריכה שהם באיזה קשר לא ברור. הבנתי בפעם הראשונה מיהם באמת החברים הכי טובים שלו. גיליתי שהילד שלי, למרות שהוא לומד 5 יחידות במתמטיקה, בכלל אוהב טיולים ולא ממש סובל מתמטיקה. גיליתי שהוא גם חובב צפרות מושבע ובדיוק עשה כרטיס חבר בחברה להגנת הטבע.
"וגיליתי שהוא ממש רצה לדבר איתי, אבל מאז בר המצווה לא באמת הייתה לו הזדמנות. קיצר, גיליתי שאני לא באמת מכיר את הילד שלי". ואז הוא הוסיף: "ולחשוב שהייתי מפסיד את כל הטוב הזה אילו לא הייתה הפסקת חשמל".
•••
רק השבוע יצא לי לראות בקניון חבורת ילדים, לדעתי בני 9, לא יותר, מסתודדת ליד אחד מהשערים. המרכזי שבהם החזיק בידיו טאבלט שבקעו ממנו קולות מביכים שאי אפשר לטעות בהם, קולות של סרט למבוגרים.
בעוד הנערים מצחקקים הופיעו לפתע הורי הילד ובידם שקית מלאה קרואסונים, והוא מיהר כמובן לסגור את הטאבלט וחבריו מחקו את החיוכים ולא הסגירו שום דבר מהזוועה החינוכית שהתרחשה כאן עכשיו.
התלבטתי אם לפנות להורים או לא, אבל לא יכולתי שלא להתפעל ממפגן חוסר המודעות של הורים שמפקידים בידיים הצעירות של ילד בכיתה ג' טאבלט ולא חושבים בכלל על ההשלכות של מה שהסרטים הלא צנועים האלה יעשו לתפיסת העולם שלו כלפי דימוי גוף נשי ובכלל.
כמו כן לפני שבוע ניגש אליי הורה ושיתף אותי בכאב שעמית שלו מהעבודה החמיא לילד שלו על הופעה נהדרת. ההורה לא ידע בכלל במה מדובר, ולמרבה המבוכה התברר לו שבמסגרת תנועת הנוער שבה הילד שלו משמש מדריך הרימו החניכים שלו הצגה מרשימה במיוחד.
חשבתי: האם המכנה המשותף לאותם הורים, ניתוק מעולמם הפנימי של ילדיהם והחמצת אירועים מכוננים, באמת רלוונטי לכלל ההורים, או שמדובר במקרי קיצון? כמה הורים יכולים להעיד שהם יודעים מה הולך עם החיים של הילדים שלהם? כמה הורים מכירים את החלומות הכמוסים של הילדים שלהם? את שמות החברים הטובים? את המקצועות שהילדים אוהבים? כמה יודעים באילו מקומות, שלא לומר אתרים באינטרנט, ביקרו הילדים לאחרונה? לכמה הורים יצא לשבת ולהתנסות במדיה ובתוכניות שהילדים שלהם צופים בהן?
•••
איש חינוך ותיק והורה לנער מתבגר אמר לי פעם: "אני יודע שכמה שאני רוצה לקבוע זמן עם הילד שלי, אני לא מסוגל. אני עמוס מאוד, ותמיד יהיה משהו, תמיד מישהו יתקשר אליי. אם אני לא הולך לנעוץ פגישה עם הילד שלי ביומן ולהתייחס אליה בכבוד כמו לכל פגישה אחרת, זה לא יקרה. ותאמין לי שרק בפגישה הזו אני מצליח להבין קצת איפה הילד שלי חי, ורק בזכות הפגישה הזו יש לי קשר נהדר איתו, ואני יודע שאם הוא יצטרך אותי בעת צרה או כל דבר אחר הוא יפנה אליי, כי יש לנו ערוץ טוב כל כך שאנחנו מתחזקים דרך הפגישה הזו".
חשבתי על הדברים האלה. והאמת? לא מצאתי שום שיטה אחרת לקשר הטוב עם הילדים שלנו מלבד פגישה קבועה, כמו שאמר לי איש החינוך ההוא. מאז יצא לי להעמיק בעניין ולדבר עם עוד הורים שנוהגים כך, והמסר היה ברור מאוד: השיטפון של החיים ומפלי המדיה לא באמת מאפשרים לנו את הפניות ויישוב הדעת הנדרשים כדי לתחזק את הקשר עם הילדים שלנו תחזוקה ראויה. בשביל שזה יקרה אנחנו צריכים לנעוץ את הפגישה ביומן, ובעצם ממש לעבוד בזה.
רק ככה נוכל לדעת מה קורה עם הילדים שלנו, אבל באמת. רק ככה נוכל לקבל ולתחזק את מערכת היחסים החשובה הזו איתם, החשובה לפחות כמו מערכת היחסים עם העבודה שלנו.