רק מבוגר אחד

ומה קרה בכל זאת? היה לי שיעור שאחריו הייתי אמור לקבל קביעות. שיעור בנוכחות המנהל, ורצה הגורל וגם המפקח בא לצפות בי. רגע לפני שהתחלתי החסרתי פעימה: טושים ללוח. אין לי טושים ללוח. כמה חובבן אני יכול להיות. שיעור מבחן. הקביעות שלי תלויה בו, ואין לי טושים ללוח.
טוב, מה אני אמור בדיוק לעשות עכשיו? להתנצל בפני המנהל והמפקח ולהגיד להם: תקשיבו רגע, אנשים, יש לי בעיה קטנה; לא הגעתי מוכן לשיעור, חסרים לי טושים? מה אני, תלמיד בכיתה ג'? מה נהיה איתי?
ואז הוא הצביע. התלמיד הבעייתי. הטרבל-מייקר שהכינו אותי מראש לקראתו ואמרו לי שהוא ישאב את המשאבים שלי בקשית. שאלתי אותו: "כן, מה?" והוא רק אמר לי שהוא צריך לצאת לשתות. בשבריר של שנייה נמנעתי מלענות לו בתשובה הקבועה שלי: בשביל זה הייתה לך הפסקה. אם העדפת לשחק כדורגל במקום לשתות זו בעיה שלך.
שתקתי ולא אמרתי כלום. לא רציתי להביך אותו לפני המנהל והמפקח. הוא יצא החוצה במהירות לא אופיינית, ואחרי דקה חזר לכיתה, ניגש אליי, ובלי שאגיד מילה הניח לי על השולחן טוש שחור וטוש כחול.
באותו רגע רציתי לחבק אותו מרוב אושר והכרת הטוב. התלמיד הזה הציל לי את הקריירה. הסתכלתי על המנהל והמפקח. הם לא הבחינו בכלום.
העברתי את השיעור. היה מדהים. בסוף השיעור ניגשתי אליו ואמרתי לו: "אני חייב לך את הקריירה שלי. איך אני אוכל להודות לך?" והוא אמר לי: "אולי בזה שאם אי פעם תחנך שוב תלמיד כמוני, תגיד לו שלעולם לא תפסיק להאמין בו, כי אולי הוא זה שיציל אותך".
• • •
חשבתי עד כמה נכון המשפט המפורסם של הרב קרליבך: "כל ילד צריך לפחות מבוגר אחד שיאמין בו". המבוגר הזה יכול להיות אבא או אימא שלו או מורה מבחוץ, אבל האמונה חייבת להיות מזוקקת, אמיתית, חזקה ובוערת עד כדי כך שהיא באמת ובתמים תעבור לילד עד שהוא ידע וירגיש וייחווה את האמונה הזו, והיא תלווה אותו גם ברגעים הכי חשובים שלו, ואז, דווקא אז, תזכיר לו שבשבילו ורק בשבילו נברא העולם, והעולם מחכה להגשמת התפקיד הייחודי שרק הוא יוכל למלא.