תפילה מהלב » גילוי דעת

קפה הפוך וחינוך | סיפורים מהכיתה בטעם מלוח מתוק אבינעם הרש - מחנך

אין מחנך או ראש ישיבה ואולפנה שלא שוברים את הראש תמיד איך להאהיב את עניין התפילה על התלמידים והתלמידות שלנו. מצד אחד יש לישיבה מדיניות ברורה להטמעת ערכים ואידאולוגיה שתהיה כזרקור חד וברור דווקא בתקופת הבלבול שמאפיינת את ילדי דור ה-Z, ומצד אחר מאתגר ביותר לקחת את העבודה שבלב, האינטימית והאישית כל כך, ולהפוך אותה למשהו חובה.

נראה שאין כמו החופש הגדול כדי לשמש לנו אינדיקטור אמיתי עד כמה ערכי התפילה באמת מופנמים בליבות התלמידים שלנו ועד כמה עוד ארוכה הדרך כדי שינשמו באמת את הקסם והחיות שלה.

השבוע שיתף אותי מחנך שטייל בצרפת, בהתלבטות הזו שלו:

"אני מחנך בישיבה תיכונית מוכרת במרכז הארץ. אתמול היינו ברובע המארה (Le Maris) בפריז, ובבוקר הלכתי להתפלל באחד מבתי הכנסת שם. איך שאני נכנס אני מבחין בנער עטוף כולו טלית ותפילין ומתפלל בדבקות.

התפילה מתחילה, והנער הזה לא מוריד הילוך. ממשיך להתפלל בדבקות שלו. בסוף התפילה חיכיתי שהוא יוריד את הטלית והתפילין, אבל הנער ממשיך להתפלל. האמת שכבר רציתי לחזור לארוחת הבוקר, אבל מצאתי את עצמי מהופנט לתפילה שלו, לא מצליח לצאת מבית הכנסת. החלטתי שאני נותן לעניין עוד חמש דקות, ובינתיים 'נאלצתי' לפתוח גמרא ולהתחיל את לימוד הדף היומי.

"ואז זה קרה: הוא הוריד את הטלית. ואת מי אני רואה מולי? תלמיד שלי מהישיבה התיכונית שבכל תפילה גרם לי לפתוח במלחמת עולם כדי לגרום לו להתפלל. שבכל תפילה עשה טובה לאנושות ולא היה מסוגל לשבת חמש דקות בשקט בלי שיפתח בשיחה עם חבר או יתעסק במשהו אחר.

"הייתי בהלם מוחלט. התלבטתי אם לגשת אליו או לעזוב אותו בנפשו ולא להתערב לו ברגע המיוחד הזה שלו. רק משום שיש לי איתו קשר נהדר ודיבור פתוח חשבתי בכלל על האפשרות להתערב לו ברגע האינטימי הזה, אבל בעוד אני חושב הוא קלט אותי, חייך במבוכה וניגב את הדמעות, ואז כבר לא הייתה לי ברירה.

"ניגשתי אליו: 'אנחנו בחופש עכשיו. אני לא המחנך שלך ואתה לא התלמיד שלי. אבל כאדם אל אדם ממש מסקרן אותי לדעת: איך זה שכאן, בצרפת הרחוקה, הצלחת להתפלל בדבקות חצי שעה, ובארץ אתה מוציא לי את הנשמה עד שאתה מסכים להתפלל תפילת שחרית בישיבה?'

"דווקא בגלל שמדובר בתלמיד כיתה ט', חכם מאוד ואחד שיודע לבטא את הרגשות שלו באופן נהדר ומדויק היה לי מעניין מאוד לשמוע מה הוא יגיד. הוא ענה לי: 'לא יודע. דווקא כאן הרגשתי שכל הכפייה והלחץ נעלמים, ופתאום הלב שלי רצה ללכת ולדבר עם א‑לוקים. וכשהגעתי לבית הכנסת הזה הרגשתי כאילו מישהו מחבק אותי, וכל העצב והכאב שלי התפרצו לי החוצה. התפללתי לא‑לוקים שיעזור לי להרגיש אותו יותר, כי אני מרגיש שלקחו לי את התפילה שלי, ואני לא מסוגל לשבת יותר מחמש דקות בלי להשתגע. התפללתי שהחיים שלי בישיבה יהיו יותר פשוטים ולא כל הזמן אפזול החוצה וארגיש תסכול כי החברים החילונים שלי מהיישוב יכולים לעשות כל מיני דברים שאני לא יכול לעשות. והתפללתי שההורים שלי יפסיקו כל כך להתאכזב ממני ושיבינו שאני לא עושה להם דווקא אלא רק מבולבל'.

"שתקתי. פשוט עמדתי מולו ושתקתי. בחיים לא הייתי מאמין שאראה אי פעם את הנער הזה בסיטואציה כזו. ואז הוא אמר לי: 'עשה לי טובה. בוא נלמד משהו קצר. בא לי ללמוד משהו. להרגיש איזו משמעות בטיול הזה בצרפת'.

"ישבנו ולמדנו כמה דקות על החשיבות של הרהור תשובה, והרגשתי שיותר משהמפגש הזה נתן לו, הוא מילא אותי והעניק לי משמעות.

"למה אני כותב לך את זה? כי אני מוטרד ושואל את עצמי: יכול להיות שבלחץ שלחצתי על התלמיד הזה להתפלל הרסתי לו איזה רגש פנימי וטבעי וחשוב, והרגש הזה התפרץ אצלו דווקא בצרפת? אני לא יודע. אבל הינה מחשבה קטנה מהטיול שלנו בחופש הגדול.

"התלמיד שלי נתן את רשותו לפרסם את הסיפור המיוחד הזה, כמובן בתנאי שלא אזכיר שום פרטים". 

להזמנת הרצאות בתחום גיל ההתבגרות להורים ולנוער:

052-3273384, avinoam811@gmail.com