בין חושך לאור – ימים של זיכרון

ישורון ברטוב

אישה מבוגרת בוכה

בוקר, שמש, ציפורים, וילון מוסט. 
יד צעירה אוחזת במטאטא קש ומטאטאת. ואז היא קופאת במקום, רעש מנוע מפר את שכבת הדממה הפרושה על השכונה. את דממת האימה. "בבקשה", לוחשות שפתיה, "בבקשה שהם לא יבואו לפה", דמעות של תחינה נקוות בזוויות עיניה. היא יודעת שזה לא צודק, אם לא אליה, הם ייכנסו לבית אחר. משפחה אחרת תסבול. אבל שפתיה ממשיכות למלמל כמו שעשו כל כך הרבה בשבועות האחרונים. 
ואז היא מבחינה בו, ליבה מחסיר פעימה, בג'יפ המצוחצח הנכנס לרחוב נוסע לאיטו. "לא", היא כבר לא ממלמלת, היא צועקת, הדמעות מתפרצות ללא שליטה, "בבקשה, בבקשה…" הג'יפ לא שומע אותה, ממשיך להתקדם, חולף על פני בית אחר בית.

 הרחוב הזה, שכה הרבה חצתה בריצה בילדותה, נדמה פתאום ארוך כל כך. הנסיעה נראית כנצח, וכל חצר שהג'יפ חולף על פניה מגבירה את זרם הדמעות והתפילות. לא שזה יעזור, הם כבר מזמן קיבלו את הפקודה לאן ללכת.
לבסוף מגיע גם הנצח אל סופו ומביא איתו את הנורא מכול: הג'יפ חונה ליד הבניין, מתחת לחלונה. החלון שניקתה הבוקר. לרגע העולם קופא, ואז נפתחת הדלת ודרכה יוצאים שלושה לובשי מדים. הם מסתכלים על הבניין, מבטיהם כמעט נפגשים, אבל היא לא מעיזה להסתכל להם בעיניים, מפחדת ממה שהיא תראה. מפחדת לגלות להם שהיא שם.
הם נכנסים לבניין ומתחילים לעלות במדרגות בצעדים כבדים, קודרים, לא ממהרים לשום מקום. הדמעות כבר פסקו, ממתינות לזמן טוב יותר לחזור. והיא מרגישה כמו ציפור בכלוב, הולכת ממקום למקום, נכנסת לסלון, חוזרת להביט אל מבעד לחלון, ושוב לסלון. מרימה תמונה קטנה שפיתחה לא מזמן ומסתכלת על המשפחה הקטנה שלהם. היא כמעט בטוחה שלאישה הזאת שבתמונה, שהיא באמת כמעט בטוחה שזאת היא, אין דאגות. לפחות לא כאלה. והיא גם די בטוחה שלאיש שעומד לצידה, מניח את ידו על שלה, אין דאגות. לפחות לא כאלה.
היא רוצה לנעול את הדלת. ואז לקחת את המפתח ולרוץ להתחבא מתחת למיטה. כמו פעם, כשהכול היה פשוט יותר. אבל עכשיו היא כבר מבינה שזה לא יעזור. היא יודעת שבסוף הם יגיעו, הם ימצאו אותה. וחוץ מזה היא לא מצליחה להתיק את אוזנה מקול הצעדים, סופרת את המדרגות, עדיין מקווה. לא בראש, אבל בלב.
אך הצעדים נמשכים, עוד מדרגה ועוד מדרגה, עכשיו הם כבר בקומה שתחתיה, עולים אליה. ותכף יגיעו הדפיקות על הדלת, הדפיקות מהסיוטים בלילה. ומהסיוטים ביום. ובהחלטה של רגע היא פותחת את הדלת, רק לא לשמוע את הדפיקות האלו, ועומדת בכניסה לביתה, מישירה מבט וכמעט השלמה משתקפת מעיניה.
ואז הם מופיעים. לרגע הם מופתעים לראות אותה כך, כאילו מחכה להם, אבל הם ממשיכים לעלות באותו הקצב. אפילו לא מתנשפים. ופתאום הכול מתחיל לזוז מהר. כל כך מהר, כמו בסרט, שכל הרגשות נעלמים ומשאירים בזיכרון רק תמונות מטושטשות. היא לא מצליחה לזכור, אבל יודעת שזה קרה. היא יודעת שהם שאלו לזהותה, אבל לא מצליחה לזכור. היא יודעת שהם נכנסו הביתה וביקשו ממנה לשבת, אבל לא מצליחה לזכור. היא יודעת שהם אמרו שבעלה, האדם הנפלא בעולם, לא ישוב עוד, "נפל במילוי תפקידו" הם קראו לזה, אבל לא מצליחה לזכור.
בוקר, שמש, ציפורים, וילון מוסט.
יד מקומטת אוחזת במטאטא קש ומטאטאת. ואז היא קופאת במקום. התמונה, שזמן כה רב עבר מאז העזה להסתכל בה, נמצאת מולה. והיא שולחת יד באיטיות, מהססת, מרימה את התמונה. ולמרות האבק הרב שמכסה אותה ולמרות השנים הרבות שחלפו היא נזכרת. וגל של דמעות מהעבר שוטף את פניה.

כתבות נוספות באותה קטגוריה

יד כותבת ביומן

סדר בנחת – היתכן?

דני בלונדהיים| יועץ ארגוני, מנחה קבוצות ומאמן ליל הסדר, בחיוניות בלי לחץ ועייפות, בהתרגשות, שמחה

קרא עוד »
הרב דוד אייגנר, מכון התורה והארץ, גילוי דעת

כל היצור

הרב דוד אייגנר, מכון התורה והארץ כבר מראשית הבריאה נבראו בעלי החיים עם האדם ואף

קרא עוד »
עמותת מקימי, גילוי דעת

השוק האפור

אריאל אריה ליבמן, עמותת מקימי כשאני שומע את הצירוף 'השוק האפור', שערותיי סומרות, והאמת? בצדק.

קרא עוד »