לחיות לצחוק לאהוב

יאיר אייזנברג

בימים אלה מתקיים בדרום הארץ פסטיבל דרום אדום. מרבדי כלניות צובעים את האדמה ומושכים אליהם המונים. צלמים, משפחות ומטיילים רבים שנוהרים לראות את הקסם באדום. אחד האתרים היפים והמטוילים באזור הנגב המערבי הוא “באר מרווה” – חניון קהילתי שהוקם בסיוע קק”ל וילדי הישובים, מדובר בחורשה יפה משובצת בהרבה מאוד כלניות ובה באר מים עתיקה. את החניון הקימו לזכרה של נערה צעירה מקיבוץ עלומים מרווה בביאן ז”ל שנפטרה ממחלת הסרטן לפני 6 שנים, בת 18 במותה. הצוואה שהשאירה להוריה אורית ורפי ולאחיה, היא לדבוק בחיים, לצחוק ולשמוח.

מרווה הייתה בת בין שלושה בנים במשפחתה, עידן, שי ותומר התאום שלה. מגיל צעיר הייתה ילדה דעתנית, פעילה, ומובילה חברתית. היא הייתה אהובה על צעירים ממנה וגם על המבוגרים ממנה, מרווה את כולם בתשומת לבה, באהבתה ובשמחת החיים. אחרי לכתה השאירה חלל עצום לבני משפחתה, שבחרו להמשיך לחיות את החיים. במשפחה החליטו לצמוח מתוך האובדן, וזה אך סמלי ומרגש שבחרו להנציח את זכרה בשדה כלניות פורח. ברגעיה האחרונים ביקשה מרווה מהוריה לממש את הסלוגן שהיה המנון חייה, לחיות, לצחוק ולאהוב. שוחחתי השבוע עם רפי בביאן אביה של מרווה ז”ל, והוא הזמין אותי להגיע החודש לדרום לראות את המראות המרהיבים של הכלניות ולסייר “בבאר מרווה”

זה הזמן ליהנות מהפריחה המרהיבה בעונה הזאת בדרום הארץ, פריחה שמרחיבה את הלב. מאז שנפתח הסגר הגיעו כבר עשרות אלפי אנשים. מידי שנה נערך מרוץ כלניות לזכרה של מרווה. השנה המרוץ מתפרס על פני שבוע שלם, והרצים יוצאים למסלולים בקפסולת בהתאם להנחיות הקורונה.

מרווה נולדה וגדלה בקיבוץ עלומים. הוריה אורית ורפי הגיעו עם גרעין “גולן” לעלומים בשנת 78, אז קיבוץ צעיר על גבול רצועת עזה. עד היום הם חיים בקיבוץ, כמו פעם בשיתופיות. הם מאוד אוהבים את הבית והקהילה המדהימה והמיוחדת שלהם, שהיא ממש משפחה. לשאלתי האם המצב הביטחוני באזור והצבע האדום לא עוררו בהם מחשבות ללכת למקום אחר? הוא עונה בנחרצות “זה הבית שלנו, אפילו שלא תמיד שקט בו”. 

הוא מוסיף שדווקא בתקופה האחרונה, עם  כל הסערות המתרחשות בחיינו, מגפת הקורונה והבחירות, ב”ה לפחות באזור העוטף יש שקט יחסי.

 

רפי משמש כבר שנים רבות כקב”ט המועצה האזורית שדות נגב המונה 16 ישובים. אורית ניהלה את הפעוטון בקיבוץ עלומים ובשנים האחרונות היא מנהלת פעוטון לילדים בעלי צרכים מיוחדים בכפר “עדי נגב”. שניהם עוסקים בתפקידים מאתגרים שהם מאוד אוהבים, אבל האתגר הגדול שזימנו להם החיים הוא המחלה של מרווה בתם, וחייה הקצרים. מרווה הקפידה להגיד שאין קושי, יש אתגר, ושהיא לא חולה שיש לה מחלה. במשך שנה ושלושה חודשים נלחמה. על אף שהרופאים ניבאו לה רק שלושה חודשים, היא  נאבקה על חייה בנחישות. אבל המלחמה לא צלחה וכמו צדיקים גדולים היא עצמה את עיניה בערב שבת פרשת חיי שרה. “באותה שבת ביקשנו מבני משפחה וחברים להדליק נרות שבת 10 דקות לפני הזמן ולהתפלל לרפואתה. 

 

עמדנו כולנו סביב מיטתה ושרנו לה ‘אשת חייל’, מבטיחים לה שנדבוק בצוואתה, לחיות, לקום כל בוקר ולחיות באמת, לצחוק ולשמוח, ולאהוב כל אדם באשר הוא אדם. בשעה שנכנסה השבת היא עצמה את עיניה ונפרדה מאתנו”.

ספר לי קצת על מרווה

“מרווה הייתה נערה נמרצת בעלת אמונה חזקה. היא האמינה שהקב”ה נתן לה מחלה והיא יכולה להתמודד אתה. במהלך כל תקופת הטיפולים היא השתדלה לשמור על שגרה: היא יצאה לטיולים ואהבה מאוד את הארץ ולהתהלך בשביליה. היא התעקשה לצאת לטיול השנתי באילת ולישון בתנאי שטח גם כשהיתה מאוד חולה, היה לה כוח רצון מטורף לעשות הכול. היא למדה במגמת תיאטרון והמשיכה להשתתף בהפקות, ובפעילויות חברתיות, נבחנה למבחני הבגרות, וניהלה את זמני הטיפולים הכימותרפיים לפי לוח זמנים של הלימודים והפעילויות השונות. על אף המחלה היא הייתה חדורת מוטיבציה ותכננה להתגייס לשירות צבאי משמעותי. הצבא שיחרר אותה, והיא לא הייתה מוכנה לקבל את זה. חבר שלנו בתפקיד תת-אלוף, הבטיח לה שיעזור לה להתנדב ולשרת שירות משמעותי בכל מקום שתבחר. 

היא תכננה שנת שירות לפני הצבא במוסד לילדים בקרית אונו, לצערנו היא לא הספיקה. גם את מבחני הבגרות היא לא סיימה. בימי השבעה, שר החינוך אז, שי פירון, שלח לנו את תעודת הבגרות שלה עם הקדשה, וציוני המבחנים שהספיקה להיבחן בהם, זה היה מאוד מרגש. מרווה הייתה אהובה מאוד בקיבוץ על המבוגרים ועל ילדים קטנים. היא הייתה חברותית ואספה סביבה חברים רבים והשאירה רושם רב על כולם. חודש לפני מותה, השכבה שלה בבית הספר המשותף בקיבוץ יבנה, נסעה ל’הבימה’ לצפות בהצגה ‘הקמצן’. באותו יום היינו בטיפול כימותרפי ומיד אחריו התארגנו ונסענו אתה להצגה. בסיום ההצגה מרווה לא הרגישה טוב וחזרנו לבית החולים. חודש אחרי פטירתה העלו ב’הבימה’ שוב את ההצגה, הפעם לזכרה. הזמינו אותנו לראות. בסיום ההצגה השחקנים ספרו לקהל שההצגה לזכרה של מרווה, ושאנחנו נוכחים בקהל. זה היה רגע מאוד מרגש שבו הבנו שהמסך יורד, אבל החיים חייבים להימשך”.

איך באמת ממשיכים?

“זה לא פשוט, אבל בחרנו שממשיכים לחיות כי הבטחנו למרווה שכך נעשה. שלושה חודשים אחרי שמרווה נפטרה, ראינו בחדשות את מלכה חכם שאיבדה שני בנים, ובגיל מבוגר הרתה ונולדו לה תאומים. בשעה שראינו את זה, שנינו, גם אני וגם אורית, הרגשנו משהו. ואז  אורית שאלה אותי מה דעתי. היינו בני 55, זה לא היה ממש טבעי להיכנס להריון וללדת תינוק . אבל הסיפור המדהים הוא, שההיריון של מרווה ותומר התאומים התבצע בהפריה, ובזמן שהיינו בטיפולים הוקפאו 10 עוברים. חמש שנים אחרי ההפריה קיבלנו מכתב מבית החולים ושאלו אותנו מה אנחנו רוצים לעשות איתם. אז לא ממש ידענו, והחלטנו שלא לענות למכתב הזה. האמת היא שלא היה לנו מושג מה עשו איתם. יום אחרי שראינו את הסרט על מלכה חכם התקשרנו לבית החולים ובדקנו מה עם העוברים, התברר שהם עדיין קיימים, זה היה מאוד מרגש ולא צפוי. שיתפנו חברים ובני משפחה במחשבה ללדת ילד נוסף בעזרת פונדקאית וכשקיבלנו את ברכתם חיפשנו באינטרנט חברות שמתעסקות בפונדקאות. התברר לנו שבשל גילנו, בארץ יהיה קשה להשיג פונדקאית ובעזרת חברת “מנור מדיקל” פנינו לפונדקאות בגיאורגיה. עמי מנור, הבעלים של החברה שמע את הסיפור שלנו, התחבר והתרגש ופתר אותנו מהעלויות הגבוהות שלא היה לנו מושג כיצד נשלם אותם. עמי הוא איש מיוחד שאנחנו מוקירים ומעריכים, וב”ה נולדו לנו תאומים – אלון ועמית. לא הבאנו אותם לחיים במקום מרווה, אלא הם סוג של גשר. יצקנו תוכן חדש, מלא חיים ואור לחיים שלנו. הם ממלאים את הבית בשמחה ומקלים עלינו את ההתמודדות”.

איך זה בגילכם להיות שוב הורים לקטנטנים?

“אנחנו כבר לא צעירים, זו הורות מסוג אחר, רגועה יותר. אנחנו משתדלים לתקן את הטעויות שעשינו בעבר. אין ספק שזה מאתגר, אבל הקב”ה נותן לנו כוחות ואנחנו עומדים במשימה יפה, מעידים עלינו שאנחנו עושים את זה בצורה טובה. אלון ועמית הם ילדים מקסימים, שמחים ובריאים ואנחנו מגדלים אותם באהבה גדולה. יש לנו גם שתי נכדות קטנות ויש הרבה שמחה בבית.

אנחנו משתפים בסיפור שלנו הורים שחוו אובדן ומשתדלים לתמוך, לעודד וממליצים להביא עוד ילדים אחרי אובדן. לא במקום הילד שאיננו, ילדים מוסיפים חיים ושמחה ונותנים כוחות להמשיך”.

מה עושה לכם ההנצחה?

“ההנצחה עושה טוב. אבל מה שעושה יותר טוב, זה המפגש עם המשפחות שחוו אובדן. המסר שאנחנו מנסים להעביר, ללכת קדימה, לא ליפול, אלא לצמוח מתוך הכאב. זה נותן למשפחה את הדרייב להמשיך לחיות, לפעול ולהחיות את מרווה בעשייה. הרבה פעמים אני פוגש אנשים בבאר מרווה ומספר להם על מרווה ומשתף אותם בחיים שלנו ובהחלטה  לצמוח מתוך המשבר”.

 על המצבה של מרווה כתבנו: “בחייך הקצרים הרוות אותנו אושר רב ובמותך ציווית אותנו ‘לחיות לצחוק ולאהוב’”.