את פקיעין אני לא עוזבת!

כתבת מגזין | מאיר טרבלסי

זה שמונים שנה שמרגלית זינאתי שומרת על הגחלת בפקיאין. מסירות הנפש של המשפחה היהודייה היחידה שחייתה בכפר בגליל הייתה לשם דבר ואף הביאה את מרגלית להדליק משואה ביום העצמאות האחרון. בשנה האחרונה עמד מספר המבקרים בפקיעין על כחמישים אלף איש

ארץ ישראל הקדושה שלנו מוזכרת לא פעם ולא פעמיים בפרשות השבוע האחרונות, בין היתר בציוויו של הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו לעזוב את מקום מגוריו וללכת "אל הארץ אשר אראך" ובהבטחתו לתת אותה לו ולזרעו. ואכן, קיבלנו את הארץ המובטחת, אך לדאבוננו מרוב עוונותינו חרבו לנו שני בתי המקדש. עם חורבן הבית השני, לפני כאלפיים שנה, החלה הגלות האיומה שנמשכת עד ימינו. חלק גדול מבני ישראל גלו למדינות חוץ לארץ, וחלק קטן נשארו בארץ וגלו לגליל.

מרגלית זינאתי (87) מפקיעין שבגליל העליון היא נצר למשפחה שלא עזבה את ארץ ישראל מאז חורבן הבית. בני משפחתה, שלפי המסורת הם צאצאים לכוהנים שעבדו בבית המקדש, היו מחלק העם שגלה לגליל לאחר החורבן. כשמרגלית הייתה בת שבע, בשנת 1938, גורשו יהודי פקיעין לחדרה, ובתום שנתיים של גלות החליטה משפחתה לחזור לבדה לפקיעין ולהמשיך לשמר שם את הגחלת היהודית.

"לחיות בפקיעין זה כמו לחיות בכל מקום", פותחת מרגלית. "פקיעין בשבילי היא ירושלים השנייה. את פקיעין אני לא עוזבת!" אפשר לשמוע בקולה את הנחישות ואת האהבה שלה לעם היהודי. איזו אמונה חזקה.

על ילדותה מספרת מרגלית: "לא היה בית חולים, נולדתי בבית. הייתה לי ילדות כמו כולם, עם אבא ואימא, והיו באים הרבה מבקרים. לא אהבתי שלא היו הרבה יהודים". כשהייתה ילדה הייתה מרגלית משחקת עם אביה חמש אבנים ומחבואים, וכן הייתה עוזרת להוריה בעבודות האדמה. הם דיברו רק בערבית, כי זו השפה שדיברו בפקיעין. יום אחד פגש אבא שלה קבוצת מטיילים וביקש מהם שייקחו אותה איתם לקיבוץ יגור ללמוד שם עברית. לאחר מכן הלכה מרגלית ללמוד במוסד דתי בקריית משה שבירושלים, אך כעבור זמן לא רב היא חזרה לפקיעין.

לפני כעשרים שנה נפטר אבא של מרגלית. אימה נפטרה עוד קודם לכן, ואחיה התחתן ועבר להתגורר בנהריה. מרגלית מציינת שמעולם לא רצתה להתחתן. "רציתי לשמור על אבא ואימא ועל הגחלת היהודית. אילו התחתנתי הייתי עוזבת את הכפר. הרבה פעמים אמרו לי 'תמכרי את האדמה', אבל אני לא מוכנה למכור", היא מדגישה. רצונה הוא שיהודים יבואו לפקיעין לא רק כדי לבקר אלא גם כדי לגור שם. "ושבו בנים לגבולם", לזה היא מחכה.

למרגלית יש חברות ילדות מהכפר, דרוזיות, מוסלמיות ונוצריות. בכל בוקר היא נוסעת למעלות לפעילות במרכז יום לקשיש. היא נהנית שם מהחברה ואוכלת ארוחת בוקר וצוהריים. לפקיעין היא חוזרת בשעה שתיים. ביום-יום היא מנקה את בית הכנסת העתיק ומקבלת אורחים ותיירים שבאים לבקר. לשאלה 'האם את מפחדת לגור לבד בכפר?' עונה מרגלית: "למה לפחד? מי שמפחד אינו יהודי. אבא שלי אמר לי שכתוב 'בטח באחד ואל תפחד' ו'הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל'!"

מרגלית אינה מוגדרת אשכנזייה, ספרדייה או תימנייה ומנהגים עתיקים השתמרו כאן בקרב משפחתה ובקרב יהודי פקיעין: למשל, את סבב קריאת התורה בשבת שאנו מסיימים פעם בשנה, הם נהגו לסיים פעם בשלוש שנים. בפסח מרגלית נוהגת שלא לאכול מוצרי חלב. ואולם בחמש מאות השנים האחרונות הושפעו מנהגי המשפחה ממנהגי יהודי ספרד שעלו לצפת.

בשנה האחרונה עמד מספר המבקרים שהגיעו לפקיעין על כחמישים אלף איש (!) שבאו לראות את היהדות שנשארה שם בכלל ואת מרגלית זינאתי בפרט. המקום שאליו באים הוא אתר מורשת לאומי ששמו מרכז המבקרים – בית זינאתי. העמותה שמפעילה אותו היא עמותת בית זינאתי לשימור מורשת יהודי פקיעין, והוא פועל בסיוע המועצה הציונית מבית ההסתדרות הציונית העולמית. את המקום מנהל אוריאל רוזנבאום (44), אב לשישה מכפר פינס, בוגר לימודי תיאטרון ותרפיה בדרמה.

על הקמת המקום ותחילת הדרך מספר לי אוריאל: "הגעתי לפקיעין לפני כ-21 שנים כשטיילתי שם כבחור ישיבת הסדר. הכרתי שם את מרגלית, ואיכשהו נקשרתי אליה ואל סיפור החיים שלה. הייתי עוזר לה בעבודות האדמה. אחרי זה הגענו לשם כמה בחורים ללמוד לתקופה. הצגתי עם מרגלית מופע שרץ הרבה שנים אצלה בבית. עם השנים התוודעתי עוד לסיפור של הקהילה היהודית בפקיעין וגיליתי שצמוד לביתה של מרגלית יש מחסנים עם מגילת אסתר עתיקה, ספר תורה עתיק, פרוכות של בני הקהילה היהודית שעזבו ויומנים של בית הספר שפעל בשנות השלושים. הבנתי שיש כאן סיפור של קהילה שלמה.

"החלטתי לקחת את העניין הזה כפרויקט חיים והקמתי עמותה עם אחייניה של מרגלית ועם עוד אנשים שהתחברו לסיפור. פניתי ליד יצחק בן צבי ולמועצה לשימור אתרים וגייסנו תקציבים דרך משרד המורשת וירושלים. לפני כמה חודשים חנכנו את האתר כאתר מורשת לאומי, והושקעו בו כשישה מיליון שקלים. חלק ניכר מהם נתרם על ידי אגף המורשת במשרד ראש הממשלה ומההסתדרות הציונית העולמית. אני מנהל את האתר עם עוד עובדים, ובהם האחיין של מרגלית. אנחנו מלווים את מרגלית ואת סיפור החיים שלה".

בשנה שעברה, ביום העצמאות השבעים של מדינת ישראל, נבחרה מרגלית זינאתי להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות. אוריאל כמובן אינו פוסח על פרט זה: "הנקודה הכי מרגשת בחייה של מרגלית ובחיים שלי היה כשמרגלית נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות האחרון. ברמה האישית שלי, המסע של חיי קיבל מזה גושפנקה לאומית. ברמה שלה, אחרי שעשרות שנים היא חיה לבד פתאום היא קיבלה מחמאה והכרה. יש לזה משמעות אמונית והיסטורית חשובה".

בכפר יש בית כנסת עתיק. אומנם ביום-יום אין בו תפילות, אך מתקיימים בו כפעם בפעם אירועים משמחים כגון חתונות, בר מצוות, אירועי חלאקה ועוד. לפני כשלושה שבועות הייתה בו חתונה של 120 איש, ובשבוע שעבר הייתה בו חגיגת בר מצווה. בשמחת תורה האחרון התקיימה שם תפילה, וביום כיפור האחרון עשרים בחורים באו לעשות שם את החג.

"קבוצות המבקרים שבאות לכאן מגוונות", מתאר אוריאל. "באים מכל הסוגים. דוברי עברית, אנגלית, דתיים, חילונים, חרדים, תלמידים, גמלאים, וכולם יוצאים נרגשים מהסיפור שהם שומעים כאן".

לסיום ביקשתי ממרגלית שתברך את עם ישראל, והיא נענתה ברצון: "שיהיה שלום בעולם כולו. שלא יהיו מלחמות עם אף אחד. הברכה הכי טובה זה שלום, נכון? אני מאחלת שיהיה לעם ישראל כל טוב ובריאות איפה שהם נמצאים. שלא יפגעו ביהודים ושלא יהרגו שום יהודי. בכל יום אני מדליקה נרות ומברכת את כל היהודים שה' ישמור אותם מכל דבר, בכל מקום שהם". אמן.

בשבתות משפחות באות להתנדב ולעשות עם מרגלית את השבת. הדבר חשוב מאוד כדי שמרגלית לא תהיה לבד. משפחה שרוצה לבוא ולהתארח בשבת בפקיעין מוזמנת לפנות ב"צור קשר" שבאתר: http://www.pekiin.org.il. זו מצווה גדולה!