ברקיע עולה השחר

מגזין | מאיר טרבלסי

דור שחר נולד למשפחה מוסלמית בחאן יונס, ונגד כל הסיכויים בחר להתגייר. היום הוא לומד תורה, עוסק בהסברה פרו-ישראלית ומפיק סרט על חייו, ויש לו גם מסר לעם ישראל

 

את הסיפור הזה כולם חייבים להכיר. זהו סיפור על ילד שגדל כערבי מוסלמי בעזה, עזב הכול והחליט להצטרף לעם היהודי. הסיפור יגלה לכם מה באמת קורה ברצועה ואיזה חינוך מקבלים הילדים שם. הסיפור הזה יגרום לכם להתרגש ולהבין את הזכות הגדולה שבלהיות יהודי.
 

דור שחר גר בראשון לציון, עובד בכוכב תקשורת ומרצה על סיפור חייו, "מחאן יונס להר סיני", וכן כתב תסריט לסרט קולנוע המספר את סיפורו. הוא נולד כערבי בחאן יונס שבדרום רצועת עזה, בן למשפחה מוסלמית של חמישה ילדים.

"אני זוכר את עצמי מגיל שש", דור מספר. "לא היו גנים ולא כלום, אז שיחקנו ברחובות. לא הייתה אינתיפאדה, והחיילים שיחקו איתנו כדורגל ונתנו לנו סוכריות. ממש התאהבתי בחיילים. הם מוסריים ומכבדים את כולם. אני לא מצליח להבין איך בתקשורת מכנים אותם חיות אדם.

"באחת הפעמים לקחתי את הסוכרייה, שהייתה בטעם חמוץ-מתוק, ורצתי הביתה לספר לאבא שלי שאני רוצה סוכרייה כזאת. הוא שאל אותי מאיפה הסוכרייה, ואמרתי שמהחיילים. הוא קם בעצבים, זועם, ואמר: 'אל תיקח מהחיילים שום דבר, הם יכולים לשים לך רעל בסוכרייה, ואז תמות'. הבטחתי לו שלא אקח עוד, אבל המשכתי לקחת בלי לספר לו".

החלום של דור היה ללמוד בבית הספר ולהיות רופא, ואביו אכן רשם אותו לבית הספר: "לאחר כשלושה חודשי לימוד המורה נכנס לכיתה. הוא היה גבוה מאוד, ואמר: 'בוקר טוב, ילדים. היום יהיה שיעור מיוחד'. התרגשתי. חשבתי שבטח עכשיו הוא ילמד אותנו איך להיות רופאים. אבל המורה המשיך: 'היהודים רוצחים גברים, נשים וילדים. היהודים לקחו את האדמה של סבא שלכם. מי שהורג יהודי נכנס לגן עדן ומקבל שם בתולות. היהודים היו פעם מוסלמים, ולכן זו לא מלחמת כיבוש אלא מלחמת דת'. 

"ואני שואל שאלה על הדברים האלה: יהודים שגדלו בחו"ל, למה רצחו אותם? הם לא כבשו! הבנתי שהמורה טועה. הוא הוסיף ואמר שיש ליהודים שלוש רגליים. אני ראיתי חיילים ואזרחים, וידעתי שאין להם רגל שלישית, אך חשבתי לתומי שמי שנמצא בישראל עצמה יש לו שלוש רגליים.

"הדברים הפריעו לי, ושאלתי את המורה אם אני יכול לצאת לשירותים. הוא ניגש אליי, סטר לי ואמר: 'בשיעור כזה חשוב אף אחד לא יוצא מהכיתה!' לאחר כמה דקות הוא לקח אותי לחדר של המנהל. המורה לחש לו משהו באוזן, והמנהל אמר לי לעמוד עם הפנים מול הקיר והצליף בי בשוט. ממש כאב לי. המנהל אמר שאגיד לאבא שלי שיבוא איתי למוחרת לבית הספר".

אביו של דור עבד בארץ 27 שנים. הוא היה בא ביום ראשון לעיר ראשון לציון, עובד עד יום חמישי וחוזר הביתה לסוף השבוע. התקרית עם המנהל והשוט התרחשה ביום חמישי, וביום שישי בא אבא של דור איתו לבית הספר. הוא נכנס לחדר המנהל, ודור המשיך לכיתה. כעבור זמן לא רב נכנס האב לכיתה של דור, תפס אותו בחולצה והחל להכות אותו. לאחר מכן אמר לו: "כן להרוג יהודים! כשתגיע הביתה תקבל את העונש שלך".

"כשיצאתי מבית הספר ברחתי 40 דקות ברגל לבית של סבא וסבתא שלי", ממשיך דור. "נשארתי שם יומיים, וביום ראשון חזרתי הביתה אחרי שאבא שלי נסע לעבודה. נשארתי בבית עד יום חמישי, וכשאבי חזר הביתה קיבלתי את העונש שלי: הוא קשר אותי לעץ והתיז עליי מים בצינור. הבטחתי לו שאחזור לבית הספר.

"ביום ראשון הלכתי לעבר בית הספר, וכשהגעתי לפנייה לים פניתי לשם. כרבע שעה לפני סיום הלימודים הייתי מגיע לשער, וכאילו יוצא עם כל הילדים הביתה. לאחר כחודש קיבלו הוריי מכתב שאני לא מגיע לבית הספר. אבא שלי קילח אותי מקלחת קרה, וישנתי כל הלילה בשירותים בבגדים רטובים".

מאז לא שלח אותו אביו לבית הספר אלא הטיל עליו תעסוקה יצירתית יותר: לשמור על הכבשים ביום ובלילה. הן רעו ביער, הרחק ממקום מגוריהם: "נורא פחדתי מהחושך, ורציתי לישון. בסוף נרדמתי. כיסיתי את עצמי בשמיכה שהייתה לי, והרגשתי משהו על החזה. פקחתי את עיניי וראיתי נחש. העפתי את השמיכה מעליי, רצתי הביתה ודפקתי בדלת. אבי פתח ושאל: 'מה קרה?' וגמגמתי על הנחש. הוא סטר לי ואמר לי להפסיק עם השקרים. חזרתי לכבשים".

כשהיה דור בן 11 הוא גנב מהארנק של אימו כמה שקלים ועלה על אוטובוס שנכנס לתוך הארץ. אז לא היו מחסומים בין ישראל לעזה. הוא ירד במחלף ראשון לציון בשעה 6:00 בבוקר, ומרחוק ראה שזוג אנשים מתקדמים לעברו. הוא חיפש את הרגל השלישית של היהודים, אך גם כשהזוג חלף על פניו הוא לא ראה את הרגל הנוספת.

דור חזר לביתו וראה שם את אביו אף שלא ציפה לכך, כי חשב שהוא בעבודה. אביו שאל אותו אם היה בישראל, ודור ענה שכן. להפתעתו האב לא העניש אותו אלא הורה לו ללכת לישון. "ב-3:30 בלילה אבי העיר אותי, אמר לי להתלבש ולקח אותי לאתר הבנייה בראשון שבו עבד. הוא נתן לי שני דליים מלאים בטון ואמר לי לשאת אותם למרחק של 100 מטר. אמרתי לו שזה כבד, והוא אמר: 'לא מעניין אותי, אתה תיקח את זה 100 מטר קדימה'. בסופו של דבר הצלחתי לסחוב את הדליים למרחק שרצה, ואז הוא אמר לי: 'אתה רואה? כל מי שבא לארץ, זה מה שהוא אמור לעשות'. הוא ניסה לשכנע אותי שלא להגיע לארץ.

"שוב חזרתי לכבשים, ואחרי תקופה מסוימת הוא בא אליי ואמר לי: 'החלום שלך הוא להיות רופא. אני מוכן לרשום אותך לבית ספר אחר'. הסכמתי. אילו סירבתי הוא היה מרביץ לי. בית הספר החדש היה גרוע יותר מבית הספר הישן. מעברו השני של הכביש היה בסיס צבאי. בהפסקות היו התלמידים יוצאים וזורקים אבנים לעבר הבסיס, וחוזרים לכיתות ללמוד. החיילים לא שיערו שמי שזורקים עליהם אבנים הם המורים והתלמידים. עזבתי את בית הספר, ואבא אמר לי: 'זהו, אתה נשאר עם הכבשים'".

כשהיה בן 12 וחצי התחיל דור לעבוד עם אביו בראשון לציון. הוא הכיר את העיר ותכנן לברוח לשם. בוקר אחד אביו קם ולא מצא אותו. הוא גם לא חיפש אותו. "הילד הלך, הילד יחזור. אין להם ערך לילדים", מציין דור. הוא ברח לאתר בנייה והתחיל לשמור שם בלילה. הדיירים שקנו את הבתים היו באים בכל יומיים כדי לראות את הדירה שקנו, ופגשו אותו יושב שם.

יום אחד הגיע יהודי תוניסאי ודיבר עם דור בערבית, הבין שעזב את הבית והלך להביא לו בגדים, מרק חם, משחקים, מערכת וקלטת של אבי ביטר. דור נדהם מהמחווה. אפילו אביו לא עשה לו דברים כאלה.

עם הזמן הכיר דור עוד אנשים. כשהיה בן 16 חג הפסח התקרב, והמשפחה הדתית שנכנסה לגור בדירה החדשה הזמינה אותו אליה לחג: "הם אמרו לי להתקלח, לא בצינור של הגינה, ונתנו לי בגדים לחג. הגעתי אליהם הביתה בכניסת החג, וראיתי שולחן ערוך ועליו מאכלים שאני לא מכיר. שאלתי אותם: 'מה, אתם בדיאטה?' והם סיפרו לי על יציאת מצרים, שהיינו עבדים, ושאנו עכשיו עם חופשי.

"חשבתי לעצמי שגם אני רוצה להיות חופשי. כמעט לא ידעתי אז עברית, אבל המשפט שיצא לי מהפה היה: 'אני רוצה להיות יהודי!' ראש המשפחה התפלא, הסתכל עליי כמה שניות ואמר: 'אי אפשר. אם נולדת מוסלמי, תישאר מוסלמי'. האמת? הוא לא שכנע אותי. בסיום הארוחה הלכתי לשכנה אחרת ושאלתי אותה אם אני יכול להיות יהודי. היא אמרה לי שכן, ושאני צריך ללכת לרבנות. לא הבנתי מה זה רבנות, ושאלתי אותה. היא אמרה לי: 'כובע, זקן, שחור'. הבנתי למה היא מתכוונת כי הייתי רואה אותם הרבה".

דור לא ידע כיצד הופכים ליהודים: "לבן של השכנה היה עגיל באוזן, וכך גם להרבה צעירים. הלכתי גם לעשות עגיל. חזרתי מאושר לבית שבו 'אימצו' אותי, נכנסתי ואמרתי להם: 'אני יהודי'. שאלו אותי: 'היית ברבנות?' אמרתי: 'לא, יש לי עגיל באוזן'. פשוט חשבתי שלמי שיש עגיל הוא יהודי.

"הצטערתי לגלות שזה לא פשוט כל כך. לילה לפני שלקחו אותי לרבנות לא הצלחתי להירדם. הסתכלתי לשמיים, לכוכבים, וביקשתי מה' שיביא כבר את אור הבוקר. הגעתי בבוקר לרבנות בתל אביב בטוח שאני יוצא משם יהודי. טעיתי. התהליך נמשך המון זמן. הייתי בן 16, ורצו מכתב הסכמה מההורים שלי. כמובן שלא יכולתי לספק מכתב כזה, אז אמרו לי לחכות לגיל 18".

עד שהתגייר דור הוא עבר לא מעט חוויות לא נעימות. בין היתר היה שלב שבו הפך לשוהה בלתי חוקי, החזירו אותו לעזה לזמן מסוים, הוא עמד למשפט, היה בחקירות ועבר עוד כל מיני תלאות שנמשכו שבע שנים ועליהן אפשר לשמוע בהרצאותיו, עד שהגיע למטרתו הנכספת ואישרו לו לעבור תהליך גיור.

הרב צפניה דרורי שלח את דור ללמוד במכון מאיר בשביל להיות מוכן לגיור, והוא למד אצל הרב דב ביגון והיה חברותא של הרב אורי שרקי. ואז בא חג הפורים: "הרב שרקי נתן לי לשתות יין. זאת הייתה הפעם הראשונה ששתיתי יין. בכוסית הראשונה הרגשתי בסדר, קצת סחרחורות. בכוסית השנייה התחלתי להרגיש את השפעת היין. אמרתי לרב שאני לא מרגיש טוב, והוא אמר לי שמהיין מתחילים להיות יהודי.

"רק לפני כחודשיים גילה לי הרב למה הוא השקה אותי יין. כשהשתכרתי הוא שאל אותי: 'אם יגיירו אותך, מה תעשה?' ועניתי לו: 'אם לא יגיירו אותי, אין לי חיים'. כשסיפרתי לרב דרורי את מה שעניתי לרב שרקי הוא אמר: 'על זה אני מגייר אותך!'

"באחד הימים שלאחר מכן התפללתי מנחה והרגשתי מעין חולשה ברגליים. עזבתי באמצע התפילה לחדר שלי במכון, שכבתי על המיטה וסגרתי את העיניים. כעבור כמה שניות פקחתי את עיניי וראיתי את עצמי כאילו קשור יד על יד ורגל על רגל ולא מצליח להשתחרר. חשבתי שאני חולם. פקחתי את העיניים ועצמתי אותן, וכלום לא קרה.

"ואז הסתכלתי למעלה וראיתי איש מזוקן יושב על כיסא. הוא שאל אותי, לא בקול אלא דרך הלב: 'מה אתה רוצה?' ועניתי שאני רוצה להיות יהודי. הוא חייך. עצמתי את העיניים והשתחררתי. רצתי לרב אורי שרקי, סיפרתי לו, והוא אמר לי: 'זכית שראית את אליהו הנביא!'"

זה סיפורו של דור שחר, מוסלמי שהלך נגד כל הסיכויים והחליט להיות יהודי. אין ספק שהוא מתנה נפלאה לעם ישראל: "עצם זה שמישהו בא מעזה ויודע מה קורה שם זה חשוב מאוד. הדבר יכול לשרת את ההסברה לעולם ואת ההסברה ליהודים שבתוכנו. עצוב לי וכואב לי שהתחלקנו לכמה פלגים בעם היהודי. היינו עם אחד ובית אחד. לצערי יש שנאת חינם, ואין אהבה בינינו. איפה היחד? אנחנו עם אחד!

"זו המטרה שלי, לנסות לאחד את כולם ולספר את האמת. מי שרוצה להרוג אותנו, לא משנה לו אם הקורבן ימני או שמאלני. לא מעניין אותם מי היהודי שהם הורגים. אני יכול לספר את האמת, הייתי שם".

אתה לא מפחד לספר את הסיפור שלך?

"מי שמאמין אין לו מה לפחד. הקב"ה שומר. אם אני מפחד זאת אומרת שאני לא סומך עליו. הקב"ה נמצא בכל מקום. בכל מקום אפשר לדבר איתו. אתה מסתכל על השמיים ורואה כוכבים, ירח. בחלק מהעולם יום, ובחלק האחר לילה. זה דבר מדהים. יש לנו גוף ויש לנו נשמה. הגוף הוא לארץ, הנשמה היא לשמיים. אנחנו חייבים להיות מחוברים גם לשמיים, לא רק לארץ. חייבים להתחבר לקב"ה. זה משהו רוחני. יש בזה גם משהו מרגיע".

דור הביע בדף שלו בפייסבוק את התנגדותו לאמירות נגד חיילי צה"ל. בין היתר כתב: "בתור אחד שנולד וגדל בחאן יונס, אני יכול להגיד מי הם החיילים. החיילים הם מלאכים ששומרים על כל אזרחי המדינה ממחבלים שהם חיות אדם".

כאמור, דור כתב תסריט לסרט המספר את סיפור חייו, והוא מעוניין להוציאו לקולנוע. "התחלנו לכתוב סרט ראשון, אבל הוא לא יצא לפועל כי חברות ההפקה לקחו אותו לכיוון אחר לגמרי, שלא מספר באמת את סיפורי. רצו לעשות שם סצנה שאני בבית הכנסת עולה לתורה, והאימא הערבייה זורקת עליי סוכריות מעזרת הנשים, להציג כאילו היא תומכת בי. אני לא רוצה שתהיה סצנה כזו. למה לשקר? עכשיו סיימתי את התסריט החדש, והוא הרבה יותר טוב מהקודם. זהו סרט הסברה לעולם. חשוב לי להראות לכולם את מה שקורה באמת".

דור ניסה להשיג תקציב להפקת הסרט, אך ארגוני הקרנות וגורמים ממשלתיים לא תמכו בו. דור מסביר: "בסך הכול אני רוצה לספר את סיפור החיים שלי. הבעיה היא שמי שיודע את האמת הוא ימני, ומי שלא יודע את האמת הוא לא ימני. הם לא רוצים לקבל את האמת".

כל המעוניין להירתם ולעזור בהפקת הסרט שיספר את סיפור חייו של דור וישמש סרט הסברה שמציג את המציאות, מוזמן להיכנס לדף של דור בפייסבוק: דור שחר (בעלים בכוכב תקשורת).

כתבות מגזין נוספות

חיים שלי

מאיר טרבלסי אוריאל שמחה עזרה ראשונה בהצלת חיים, אוריאל שמחה מספר על קורסי העזרה הראשונה

קרא עוד »
צילום: אפרת ורד

הלכה למעשה

כתבת מגזין | מאיר טרבלסי התלמידים המתכוננים בימים אלו לחידון ההלכה הגדול מתרגשים מאוד, ואיתם

קרא עוד »

קרואי העדה

כתבת מגזין | רונית עצר תלמידי חכמים בני העדה האתיופית לומדים בכולל יום-יום וניגשים למבחני

קרא עוד »