ואחת בשביל לתת

אפרת בדיחי

חלום התרומה הלך ונדחק בכל פעם מחדש לקרן זווית, בין חדר לעלייה שבלב. מפעם לפעם היה הקול הפנימי המודחק סונט בי: אז זהו? שכחת?! אבל גם לחלום הזה בא סוף-סוף הרגע הנכון.
אני קוראת בנחת עיתון ומן הגיליון נשמטת חוברת של 'מתנת חיים, מתנדבים למען השתלת כליה'

ספרי קצת על עצמך ועל הקשר שלך לגולן.
"אנשים משועשעים לקבל ממני מייל ולגלות שכתובת הדוא"ל שלי היא 'אפרת קשת'. גם כתובת הדואר הפיזי לא שונה בהרבה; אין אצלנו שמות לרחובות או לשכונות. אבל קשת רק בת 46, אז לך תדע. אולי פעם, כשנגדל. הייתי בת 20 כשהגעתי לקשת בטרמפים, תחת אש, ביום השישי ללידתה יש מאין, בבונקר בקוניטרה: באנו להפגנה ונפלט לנו יישוב. כשקשת התקרבה ליום הולדת 40 התיישבתי בהחלטה של הרגע לכתוב את הסיפור המופלא הזה. קמתי מכיסא המחשב כעבור שבועיים (ואחר כך כעבור עוד שנתיים של בישול על אש קטנה) ושלחתי לדפוס את ספרי הראשון, 'פתאום נולדה'. יש אומרים שהכותרת מתארת את ההוויה שלי עם היוולדה של קשת. לשון אחרת, 'זו ילדותי השנייה', והגולן הוא בה כינור ראשון. השביעייה הפותחת של שמות ילדיי משתרעת מכינרת עד גולן".
מאיפה הגיע הרצון שלך לתרום כליה?
"ובכן, גם זה קשור בגולן. בשנות ה-90 רבצה עננה כבדה ושחורה בשמי עתידו של הגולן: אם יישאר במפת ישראל או חלילה יימסר לסוריה בעבור הסכם שלום. הייתי פעילה מאוד במאבק על הגולן בגזרת דעת הקהל הישראלית והעולמית ובגזרת מקבלי החלטות. כך הפכתי לשועל מסדרונות הכנסת בחיזורים אחר ליבו של כל ח"כ אפשרי. בין היתר גייסתי למאבקנו את הרב אברהם רביץ ע"ה, שעמד בראש סיעת דגל התורה. העניין לא זכה לברכה חמה של שותפיו החרדים, אבל אני ניצלתי קשרי ילדות משכונת בית וגן בירושלים וחיזקתי אותם לטובת העניין. הרב רביץ, שהיה ציוני גדול בליבו ושירת בצעירותו בצה"ל ובנערותו בשורות הלח"י, נעשה לידיד אמת של הגולן. 

פעם באתי לדבר איתו בלשכת ועדת הכספים שבראשה עמד. לתדהמתי מצאתי אותו מחובר למכונה אימתנית שלא הכרתי. 'זו דיאליזה', הסביר לי הרב. 'אני חולה באי-ספיקת כליות, והמכונה מדמה את תפקיד הכליות בסינון הדם מן הרעלים. מצבי מחייב אותי להתחבר שלוש פעמים בשבוע לדיאליזה למשך ארבע שעות, ולמי יש זמן? אז הבאתי מכשיר לכאן, ואני מחובר אליו וממשיך בעבודתי'. ליבי נצבט.

"ייסדנו מסורת שנתית שמשפחת רביץ המורחבת מגיעה להתארח בקיץ בגולן או בגליל ומטיילת יום אחד בהדרכת מישהו מאיתנו. פעם כשעמדתי לעלות על האוטובוס השכור למען השבט גיליתי שצוות טלוויזיה מצטרף אלינו על ציודו. הופתעתי. שאלתי בצד את הרב רביץ אם הוא מעוניין לתת פומבי לתמיכתו במאבקנו. 'לא', ענה הרב, 'אני מעוניין לתת פומבי לעובדה שאפשר להציל חיי אדם בתרומת כליה'. הוא הסביר שמצב מחלתו החמיר והדיאליזה כבר לא מספיקה לאפשר לו חיים תקינים. הוא סיפר שתריסר ילדיו הלכו מכות על השאלה מי מהם יזכה לתרום כליה לאבא ולהציל את חייו בדרך לא קשה. משה, בנו בכורו, זכה בתחרות. 'צוות הטלוויזיה מלווה את כל המסע שלנו אל התרומה'. הנושא כולו עוד היה רחוק מן התודעה בארץ ואף בעולם. ליבי נרעש. כשאני אהיה גדולה, לחש בי קול פנימי, גם אני אתרום כליה. בעזרת ה'".

התחלתי לרוץ על המסלול, חצי שנה של בדיקות קפדניות, פיזיולוגיות ונפשיות. אני יורדת בכל פעם מן הגולן בחדווה לעוד אחת ועוד אחת, לפעמים קל"ב, לטבריה או לצפת, ולפעמים לאיכילוב, שבו בחרתי לתרום.

 ומשם זה כבר רץ?
"רץ לאט. מרגע ההחלטה ההיא ועד שזכיתי להירדם באושר אל ניתוח התרומה חלף חצי יובל. באותו טיול עם הרביצים הייתי בת 40. גולן בן זקוניי היה פעוט כבן שנה. אמירת הלב 'כשאני אהיה גדולה' התכוונה קודם כול כשאסיים את פרק גידול הילדים. בשיאו של המאבק על הגולן זכיתי לביקור אישי מרגש של הרב רביץ בשביתת הרעב שלנו בגמלא. אחרי הגולן בא סיפורו של פרק גוש קטיף. עברנו אליו בן לילה עם שלושת הקטנים כשאוטובוס הילדים של כפר דרום עלה על מטען, משאיר אחריו עשרה יתומים חדשים, שלושה ילדים קטועי רגליים ונפגעים נוספים. אחרי שסייענו להעמיד יש מאין בית ספר מילדי כפר דרום, נקראתי להקים את ועד יישובי חבל קטיף. הקשר נמשך עד הגירוש ולאחריו. את שלוש מלחמות ישראל האחרונות בעזה ביליתי באשקלון, מסייעת ככל יכולתי בחזית העורף. 

גיל 60 הגיע, ואיתו מתנה מעצמי לעצמי – חלום ישן ללכת את שביל ישראל מצד לצד ברצף עם המיזם המופלא 'נפגשים בשביל ישראל'. החיידק דבק בי, והלכתי פעם נוספת את הכול שוב ושוב – חצי פלוס. "חלום התרומה הלך ונדחק בכל פעם מחדש לקרן זווית, בין חדר לעלייה שבלב. מפעם לפעם היה הקול הפנימי המודחק סונט בי: אז זהו? שכחת?! אבל גם לחלום הזה בא סוף-סוף הרגע הנכון. שבת חול המועד פסח תשע"ה. אני קוראת בנחת את עיתון 'מקור ראשון'. הופכת דף, ומן הגיליון נשמטת חוברת של 'מתנת חיים, מתנדבים למען השתלת כליה'. 

בהינף יד אני הודפת מפניי את העיתון וצוללת לתוך החוברת: לקט סיפורי חיים של התורמים האחרונים. אני קוראת מכריכה לכריכה בנשימה עצורה ובעיניים דומעות. החלום מכה בכל עוז על קירות הלב. בעמל רב אני מחכה לשלושת כוכבי צאת השבת. מדליקה מחשב כדי להירשם לתהליך. אבל רגע: מבין המיילים מבצבצת אליי התזכורת היומית שלי לספירת העומר. באופן חריג לחלוטין מתנוססת בראשה שורה כחולת אותיות: 'הספירה מוקדשת היום לכל תורמי הכליה הגיבורים של עמותת מתנת חיים'. אני שולחת מבט לגובה: 'תודה, ריבונו של עולם, שמעתי. הינה: נרשמת'".

ומה משם? ספרי קצת על התהליך.
"כן, הסיפור עוד ארוך. התחלתי לרוץ על המסלול, חצי שנה של בדיקות קפדניות, פיזיולוגיות ונפשיות. אני יורדת בכל פעם מן הגולן בחדווה לעוד אחת ועוד אחת, לפעמים קל"ב, לטבריה או לצפת, ולפעמים לאיכילוב, שבו בחרתי לתרום. מונה הקילומטרים שלי כבר עובר את האלפיים במצטבר. 'ויהיו בעיניי כימים אחדים' באהבת החלום המתקרב אל התגשמותו הנכספת. אבל לריבונו של עולם היו תוכניות אחרות. נראה שעדיין לא הייתי בשלה לתרומה נינוחה. על סף סוף מסלול, בוועדה חמורת הסבר חורצת הגורלות, נכשלתי. ליבי נפל בקרבי, והשמיים נפלו איתו על ראשי. הייתכן?! אין מצב, אני אערער, אני ארעיש עולמות! הרי תיק הבדיקות שלי מזהיר. אז זהו שלא, או לא לגמרי. השגתי פגישה עם ד"ר תמר אשכנזי, ראש מרכז ההשתלות. 'גם אני קיבוצניקית', אמרה לי תמר, 'נכנסת לי ללב. בואי לרמב"ם. ניפגש בחצי הדרך'. 

הרב ישעיהו הבר ז"ל יושב ראש עמותת מתנת חיים

"תמר הצביעה לי על העובדה שלבדיקה אחת – עם רלוונטיות כלשהי לעניין, יש להודות, בדיקת תפקודי כליה – ניגשתי שבע פעמים. בשלוש מהן לא היו הבדיקות מספקות. 'לא נראה לך שיש פה איזה מרכיב אובססיבי?' תהתה תמר, ואני חייכתי במרירות. 'החמרנו איתך בפעם הקודמת', אמר לי ראש הוועדה כעבור שלוש שנים. 'זה תפקידנו. אנחנו פוסלים כ-50% מן הפונים אלינו'. נדהמתי כשאמר כך: הרי יש לזכור שמי שהגיע עד הוועדה כבר צלח בשלום את כל הווייה דולורוזה של תהליך הבדיקות המייגע. אפשר לחשוב שבגבי משתרך תור של כמעט תורמים ממרכז ההשתלות בתל אביב ועד ביתי בקשת בגולן, שתקתי לתוך עצמי מחשבה שלא הייתה מיטיבה במיוחד את מצבי שם. הבנתי את הראש של משרד הבריאות בעניין הזה: הוועדה רואה בעצמה אחראית לשלום גופו ונפשו של התורם יותר ממנו עצמו, אף כי איננו בדיוק ילד חסר שיקול דעת. אם חלילה יסתבך בתרומה, אומרת המדיניות הזו, ובמיוחד אם היה נחוש בקבלת ההחלטה עד רמה אובססיבית, הוא עלול להיקלע למשבר נפשי, לתפוס את הראש בדיעבד ולהגיד לעצמו: מה ראיתי לשטות זו.

"טוב, אובססיבית או לא, מבחינתי לא היה מצב לוותר על החלום. 'עוד לא אמרתי את מילתי האחרונה', אמרתי לתמר. 'אלך לשפר תפקודי כליה, וניפגש'. תמר רק חייכה ואולי חשבה בליבה שעדיף שאתחיל להתרגל לרעיון. אנשים רבים סביבי ניסו לנחם אותי: 'תמצאי לך בקלות מעשה חסד אחר'. נכון, אבל אני הרי לא יצאתי למסע חיפוש אחר אתגר של חסד. הקב"ה הקרה לנגד עיניי את הרב רביץ וסיפורו, ושתי כליותיי קפצו וקראו בכל עוז: 'אנחנו רוצות להיפרד ולהציל חיים! נבראנו אומנם בזוג, אבל מתברר שאחת מספיקה לאדם עד אחרון ימיו הטובים. לשם מה אם כך נבראו לו לאדם שתיים? והרי אין מיותר לפניו יתברך?! שמא ביקש הקב"ה ללחוש באוזני ברואו: אתה ממש לא חייב, זו מידת חסידות. אבל אם נשאך לבך לבחור בכך מרצונך החופשי, ואתה בריא ושלם בגוף ונפש, ראה, ציידתי אותך בשתי כליות. אחת בעבורך ואחת בשביל לתת.

"חצי שנה לפני שמלאו לי 65, מגבלת הגיל (הרשמית) העליונה לתרומת כליה, חזרתי אל תמר. 'תשכנעי אותנו שמגיע לך תהליך חוזר', אמרה. שכנעתי. נסעתי לבקשת הוועדה למרכז ההשתלות בתל אביב לפגישה אישית עם פסיכולוגית קלינית מצוות הוועדה. כעבור שבוע התקשרה אליי תמר: 'טוב, תגידי לפאולינה (מתאמת ההשתלות של איכילוב) שתמצא לך מושתל או מושתלת חדשה, ובואי נתחיל את תהליך הבדיקות מחדש'. אם יש לאדם אלבום של רגעי השיא בחייו, הרגע הזה רשם ביד בוטחת את אחד הדפים היפים שבו". 

מה היה למשפחה שלך להגיד בעניין?
"טוב, הם כבר הבינו פחות או יותר עם מי יש להם עסק, לאורך החיים ובעניין הזה. הם ליוו אותי לניתוח, מתפדחים לשיר איתי לאורך המסדרונות כבקשתי את 'וזכנו לעשות מעשים טובים בעיניך'. לא נורא. שרתי לבד, והם זמזמו. 'אימא, מעולם לא ראינו אותך ככה באורות', אמרו כעבור ימים אחדים, מנחמים אותי על החיידק המזהם שאספתי ככל הנראה אל דמי בחדר הניתוח והשאיר אותי בבית החולים לשמונה ימים במקום לשניים וחצי.
"את הנתרמת שלי פגשתי בטעות בחדר ההמתנה לוועדה. היא אישה בעלת אינטליגנציה מוגבלת, ולא הייתה מסוגלת להאמין שזה אכן הולך לקרות לה. לאורך השנתיים שמאז השתכנעה. לאחרונה חלקנו חוויה משותפת נוספת: היא בחדרה בהוסטל שלה, ואני בביתי, היינו מבודדות מחשש לקורונה. התבדה, ברוך ה'. נותרה שותפות מנצחת של כליה ולב ממרחק כ-200 קילומטר".
מה תרצי לומר לעם ישראל לסיום?

"באחרית ימיו של אהובנו הנדיר הרב אברהם ישעיהו הבר זצ"ל קיבלתי את ברכתו להפיק חולצה חדשה לתורמים: זוהי חולצת דרייפיט לבנה ועליה כיתוב בירוק וסגול, צבעי הלוגו של העמותה. מאחור היא מודיעה בחיוך: 'כליה אחת, אבל לפניך'. כך היא נישאת בגאווה בטיולים למיטיבי לכת, במרתונים ובדיוושים. אבל בחזית היא מכריזה: 'תרמתי כליה, זכיתי במתנת חיים'. אז זהו הדבר: מדובר במעשה שמזכה את בעליו ברמת חיים מסוג חדש. למי שכשיר לכך ובעיקר משתוקק לכך המעשה איננו קשה ויחסית לא מסוכן. בתור מחכים יותר מאלף חולים שהולכים ונמקים בדיאליזה עד קצה תוחלת החיים. למענם כתבתי את ספרי השני, 'ואחת בשביל לתת'. אני מברכת אתכם שתזכו באושר הצרוף של מתנת הנתינה הזאת".
מתנת חיים: 02-5000-755. בהצלחה בע"ה!

כתבות נוספות בקטגורית אחד על אחד

מהפכה של שמחה

צופיה לקס, סטנד-אפיסטית, שחקנית ויוצרת תיאטרון, אם לתשעה המתגוררת ביישוב עפרה, אישה מלאת אנרגיות השומרת

קרא עוד »

קריאת כיוון

אסף משניות בפעם הראשונה מאז ממשלתו של אהוד אולמרט הולכת המפלגה הדתית-לאומית, ימינה בגלגול הנוכחי,

קרא עוד »

הנגשה עכשיו

קרוב לעשור שמתנהל מאבק עיקש להנגשת מערת המכפלה לאוכלוסיית הנכים. השבוע, עושה רושם שהמאבק נכנס

קרא עוד »

עדות חיה

יוסף זלמן קליינמן, ניצול מחנה אושוויץ ואחד מעדי משפט אייכמן, מספר על השואה בתיעוד מטלטל.

קרא עוד »

מגזר קרוע

הריצה המסתמנת בשני ראשים בסבב הבחירות הקרוב מהווה תמונת מראה לתהליך שעובר המגזר הדתי בכללותו:

קרא עוד »