ידיד נפש » גילוי דעת

כתבת מגזין | לירון לב

שי קאופמן גרם לרבים מהפך בחשיבה על מאותגרי הנפש, דווקא משום שעבר טראומה קשה בצעירותו ותאונה קשה בנעוריו וחלה בסרטן בבגרותו, וכל הקשיים האלה שימשו קרקע פורייה להתפרצות הפרעה דו-קוטבית מאתגרת. לאחר אשפוז של שנה וחצי בבית חולים פסיכיאטרי גיבש שי תובנות על החיים, על החברה ועל חינוך ילדים, והיום תובנותיו עוזרות לציבור גדול

שי, בן 49, נשוי ואב לארבעה, מתגורר ביישוב מחולה בצפון בקעת הירדן, עובד בתפקיד בכיר ומתנהל כעצמאי בשוק הכלכלי. שי נולד למשפחה חרדית ליטאית, וככל ילדי השכונה למד בבית ספר חרדי. כשהיה בן 10 עבר שי טראומה: אחד מרבני המקום הטריד אותו. הוא לא הרגיש שיש לו מקום נוח לשתף, ולכן נצר את סודו הכמוס במעמקי ליבו. שנתיים לאחר מכן נפגע שי קשות בתאונת דרכים וסבל מזעזוע מוח ומפגיעה במערכת העצבים המרכזית, ופגיעה זו הובילה לאיבוד הזיכרון התנועתי. הפגיעות הצריכו טיפול שיקומי ארוך, ובו שוב למד שי פעולות פשוטות כמו ללכת, לשבת ולאכול.

לאחר כמה שנים החליט שי לעזוב את העולם החרדי ולצאת לחיות "לבד מול כל העולם". הוא התגייס לצבא וכבר שם הפגין יכולות מיוחדות ודבקות במטרה. הוא לא ויתר, "ואם לא הצלחתי להתקבל לקורס חובשים, הצלחתי בהתעקשות להתקבל לקורס חובשות, חייל יחיד בין 90 חיילות".

בשירותו הצבאי הכיר שי את אשתו, והם התחתנו והקימו משפחה. כשהיה בן 40 חלה שי בסרטן, עבר טיפולים והתגבר גם על המחלה. אבל הטראומה של ההתמודדות עם הסרטן עוררה את המאניה-דיפרסיה, הפרעה דו-קוטבית בכינויה הרפואי, הפרעה נפשית המתאפיינת בגלים של שינויים במצב הרוח, בין מאניה, שהיא אושר עילאי, תחושת שגשוג, "אני כול יכול ברמה לא הגיונית", לבין דיפרסיה, שהיא דיכאון עמוק, תחושת חוסר יכולת וחוסר עניין במתרחש סביב.

המאניה-דיפרסיה התפרצה בעקבות טראומות ועוררה איתה פוסט-טראומות ישנות. בין רגע התהפכו חייו של שי. "19 שנה עבדתי בהנהלה של רשתות מזון מובילות שטראוס, אסם, עוף טוב, ניהלתי בתפקידים מאות עובדים בהיקפים של מאות מיליוני שקלים באינטנסיביות גדולה. אני מספר את זה כדי להסביר עוד יותר את הפער. טראומה קשה כמו סרטן עלולה להקפיץ את המאניה ואת כל הטראומות מהעבר. זה יכול לקרות לכל אחד, אף אחד לא חסין".

שלושים שנה הוא שמר את סוד ההטרדה, ואחרי האבחון הפסיכיאטרי התחיל טיפול, רץ בין פסיכולוגים לפסיכיאטרים עד שאושפז אשפוז סגור שנה וחצי. זו הייתה הפעם הראשונה שסיפר מה חווה כילד בן עשר שנעשה בו פשע.

"באשפוז הבנתי שזו בחירה. מאותגרי נפש לא נפגעים במוח, השכל עובד, הם חושבים רגיל ויש להם חופש בחירה. כשהבנתי את זה התחלתי לבחור. טיפול במכות חשמל, כדורים וכל ההמלצות של הרופאים הם בחירה. כחולה אתה צריך להסכים לכל טיפול, ובהתחלה אישרתי את כל מה שנראה לרופאים טיפול מתאים. מה אכפת לי, אני כבר פה. אבל בנקודה מסוימת בחרתי אחרת וביקשתי לכנס ועדה של רופאים לסיעור מוחות כדי למצוא לי את הטיפול המתאים ולקדם אותי מהמקום שאני נמצא בו.

"במהלך האשפוז החלטתי להתחיל להרצאות לסטודנטיות שהגיעו לסטאז' במחלקה. דיברתי על חשיבות האמפתיה, על שסביבה תומכת יכולה לעזור וצריכה לעזור למאותגרי נפש. ראיתי לא פעם מטופלים סביבי שחווים חוסר אמפתיה מהמשפחה. אבא של מטופל שהייתי קרוב אליו ניגש אליי וביקש שאדבר עם הבן שלו. הוא ביקש שאם הבן בא לבקר, שלא ייסע אליהם בשבת. אותו אבא חטף ממני, כי הוא לא הבין בכלל מה הבן שלו מרגיש. יום לפני כן הבן בכלל דיבר איתי על לפגוע בעצמו בימים הקרובים, והאבא מנותק מהמצב למרות שהוא בא לבקר אותו במחלקה סגורה באמצע אשפוז פסיכיאטרי.

"הם היו דתיים-לאומיים כמוני, מיישוב דתי, אבל מקרים כאלה לא הפסיקו לקרות סביבי, וזה רק הראה לי את הפער שצריך לתקן".

איפה מצאת כוחות לחשוב מה צריך לתקן?

"באשפוז רק הילדים שלי נתנו לי כוח. ידעתי שיש לי משפחה ויש לי ילדים שאני צריך לחזור אליהם בריא ושלם להמשיך לתת להם אהבה, לתת להם להרגיש שיש להם תמיכה ויש מי שדואג להם".

מה קרה בבית בזמן האשפוז?

"היתרון בחיי קהילה יכול להביא לשינוי חברתי מהותי במינימום זמן ובמקסימום רווח", שי מסביר. כשהיה מאושפז שיתפה אשתו כמה זוגות חברים קרובים, והם תמכו בה, הקימו חמ"ל בבית ועזרו לה להתנהל בין הביקורים, העבודה והילדים. "התמיכה החברתית חשובה לא רק למאותגרי הנפש אלא גם לסובבים. אם כל אחד יקבל עליו נקודה אחת כזו, נוכל ליצור רשת חברתית גדולה, תומכת ומכילה".

מה אתה עושה היום? ומה החזון?

"היום אני מרצה בחוגי בית, מרצה דרך עמותת המורים לסגל של תיכונים. הם רק צריכים להתקשר, והעמותה משלמת. אני מתחיל להרצות לסטודנטים במקצועות הטיפול בקריית אונו, ובעיקר ממשיך לפעול למען המטרה שלי להקים מרכז למאותגרי נפש".

שי פעיל בפייסבוק בדף "שי קאופמן תובנות מתוך הסודות ששינו את חיי", ושם הוא משתף בהתמודדות היום-יומית. מספר הטלפון שלו נגיש לכולם, הוא מוכן לענות לכל אדם שרוצה לשמוע או לשתף בהתמודדות פרטית או בהתמודדות של חבר.

"חז"ל אמרו 'ברית כרותה לשפתיים': עלינו לבחור בקפידה את המילים, ואחת ממטרות המרכז היא לשבור את הסטיגמה של מאותגרי נפש", שי מתמיד להשתמש בניב לשון הזה ודורש לשנות את התדמית החברתית. "אנשים יוכלו להגיע ולספר מה הם מרגישים ועם מה הם מתמודדים בלי לפחד. הרבה חיים במצב הזה ולא מספרים, לצערי במגזר הדתי הרבה יותר ממגזרים אחרים, ואנחנו כחברה צריכים לעשות עם זה משהו באמצעות הנחיית הורים, חברים וסביבה קרובה של מאותגרים. במרכז ניתנים הדרכה וכלים להתמודד ולתמוך במאותגרי הנפש".

מה ביכולתנו לעשות היום כחברה וכיחידים?

"לחברה יש חלק בלתי מבוטל בהשפעה ובהתמודדות של האתגר הנפשי שהמאותגרים מתמודדים איתו. אנחנו יכולים לעזור להם לחזור למעגל החיים! קודם כול אמפתיה, להיות שם בשבילם, להבין אותם, לשאול לשלומם, להזמין אותם לשולחן שבת ולנהל איתם שיחה רגילה. המוח לא נפגע, הם צלולים. לא ללחוץ כשאין כוח פיזי ונפשי לקום מהמיטה, ואם אין להם כוח לדבר, לשתוק איתם ולחבק אותם. להבין שמתנות גשמיות לא פותרות את הבעיה, שצריך לעטוף באהבה, בחום, בחיבוקים ובהקשבה".

הרקע העסקי של שי מוביל אותו לגעת בנקודה חשובה נוספת: מאותגרי הנפש רוצים צריכים ויכולים להשתלב בשוק העבודה, ולא רק כעובדים זוטרים אלא גם בעמדות מפתח: "קבלו את מאותגרי הנפש לעבודה על פי הכישורים שלהם בדיוק כמו לפני האשפוז או הטיפול".

אחרי כל מה שעברת ובזכות העשייה האינטנסיבית היום לפעול למען דברים חשובים, למי היית רוצה להודות לו?

"אני רוצה להודות לאשתי על הליווי ועל התמיכה לאורך כל הדרך".

כמה מילים לסיכום?

"שני נושאים חשובים צריך להעלות בציבור. אחד הוא המודעות לפגיעות, השיח והטיפול בהן. צריך שיהיה מקום לדבר על זה כדי להישמר וכדי לטפל אם כבר קרתה פגיעה. הנושא השני הוא היחס למאותגרי נפש: לחבק, להיות אמפתיים ולהתייעץ כדי לאפשר טיפול והתמודדות".