"יצאתי מחוזק מהמעצר הזה"

מבחינתם מהלך האירועים לא התחיל בַּשבת שבה התרחש כביכול האירוע שהוביל לגל המעצרים אלא שלושה חודשים קודם, שאז החל השב"כ ללחוץ עליהם: "הטרדות ואיומים, טלפונים כל הזמן כדי להסביר לנו עד כמה ישיבת 'פרי הארץ' שבה לומד בננו לא טובה ומלאת בעיות. הורים אחרים סיפרו שאצלם הלחץ מופעל כבר קרוב לשנה, ובישיבה עצמה ההטרדות רבות עוד יותר".

למרות הדאגה לשלומו של בנם הם שומרים על אופטימיות, בטוחים בחפותו ובחפות חבריו ומשדרים עוצמה ואמונה בלתי מעורערת בדרך ובערכים שעליהם גידלו את ד' ואת שאר ילדיהם. את גורלם הם קושרים בגורל יתר המשפחות, ומבקשים להרחיב בתיאור ההתרחשויות והחוויות של הנוער בהתיישבות בכלל.

"ד' הוא הצעיר ב-11 אחים ואחיות. נער בן 15 וחצי. היה לו חשוב ללמוד תורה, ולכן בחר מלכתחילה בישיבה קטנה, 'פרי הארץ', כדי לגדול בתורה וביראת שמיים. הוא נער חברותי ושמח, מחייך תמיד. אבל רצינו לדבר לא רק עליו", הם מבקשים, "אלא על כלל הנערים שלנו.

"הם חיים במציאות של טרור מתמשך וביטחון מעורער, חווים את הקשחת המדיניות כלפי ההתיישבות ואת היחס העוין מצד הפלסטינים. הם גדלים ומתעצבים בפער הזה שבין הערכים שהם סופגים של התיישבות ואהבת הארץ לבין המציאות שטופחת על פניהם כל הזמן. זה הופך את חייהם לבלתי הגיוניים דווקא בגיל חשוב כל כך שבו מתעצבת השקפת עולמם".

למה כוונתכם בהקשחת המדיניות?

"בכלל, היחס כלפי בניית יישובים, הרחבת יישובים או הריסתם. בפרט, כבר תקופה ארוכה שאנחנו רואים שהמשטרה והשב"כ מחפשים אחר נוער שמבליט את הגאווה היהודית שלו, והנוער הזה מבליט את הגאווה דרך הפאות. בכל פעם שהם מרגישים מאוימים, הפאות הולכות וגדלות. לא כי יש כאן עניין הלכתי אלא מתוך צורך נעורים לביטוי השתייכות.

"כבר שנים שלאורך כביש 60 רכבים של המשטרה או בלשים עוצרים נערים סתם כך, שואלים אותם לשמם, מתחקרים לאן הם הולכים וממשיכים הלאה. משרים תחושה של איום. ממש הטרדה מתמשכת".

לדבריהם, מבנם ומחבריו הם שמעו שהישיבה תחת עיני השב"כ באופן אינטנסיבי כבר לפני שלושה חודשים: "הם סיפרו שימים שלמים היו רחפנים מעל הישיבה. כל מי שיצא מהישיבה נשאל לשמו ולאן הוא הולך. עושים מעין מפגן שכזה. הסתובבו סביב הישיבה, השרו תחושה של הפחדה וטרור".

מה עשיתם אתם, ההורים, כשנודע לכם על זה?

"קודם כול, גם אנחנו מרגישים את מה שמתרחש. מתקשרים אלינו, מנסים לאיים. אנחנו רואים שזה מפריע לנערים בסדר הלימוד, מנסים לערב גורמים שונים ובודקים מי יכול לוודא שירפו מהישיבה. אבל הלחץ הלך וגדל עד למעצר הנערים".

על התנהלות כוחות הביטחון בפרשה עצמה הם מותחים ביקורת בכאב: "באותה שבת, בערך בשש בבוקר, באו כוחות ביטחון, הקיפו את הישיבה, פרצו פנימה ופשוט התחילו להטריד את הנערים. פנו לבן שלי בשמו ואמרו לו: 'בוקר טוב, ד", ואנחנו שואלים את עצמנו: באיזה מוסד חינוכי בלשים ושוטרים יודעים את שמות הילדים? הם למדו את זה בלילה? לא. הם ידעו את זה קודם, הם רק חיכו שיהיה משהו שיראה להם קשור לישיבה המסומנת הזאת, ואז הם יוכלו לצאת עליה בעליהום".

לעוד דוגמה ליחס הנוקשה כלפי הישיבה – שעליה ועל הרב יהודה ליבמן העומד בראשה יש להם רק דברים טובים לומר – הם מספרים את שאירע בערב שקדם לשיחתנו, שבו באו כוחות משטרה למקום וחילקו לנערים צווים המזמנים אותם לחקירה: "תארי לך באיזה מצב הם עמדו על הבימה בבית המדרש, וכל נער שעבר נשאל לשמו וקיבל צו בלי כל הבחנה. מבחינתנו זה חילול הקודש".

אחרי שחבריו נעצרו במה שיתף בנכם בבית?

"לילדים האלה יש גאווה יהודית. גבם זקוף. הם בטוחים בחפותם, ואנחנו בטוחים בחפותם. הם פשוט מרגישים נרדפים ומרגישים שמשפילים אותם. לבן שלנו הגיעו בפעם הראשונה בזמן ההפגנה שנערכה ליד בית המשפט בנושא שחרור העצורים. בשלב מסוים הנערים הלכו הצידה לשבת, ופתאום הגיעו שני בלשים ופשוט שלפו אותו ונער נוסף, ולקחו אותם לחקירה בימ"ר. האשימו אותו שהוא מתדרך את החברים שלו שלא לדבר בזמן החקירות, ועצרו אותו לכמה שעות".

אחרי ששוחרר נסע ד' לשבּת עם חברים ביישוב כוכב השחר. במוצאי אותה שבת, פרשת וארא, באו למקום אנשי השב"כ ולקחו אותו למעצר. הוריו קיבלו עדכון ראשוני ממי שנכח במקום בעת האירוע, ורק כמה שעות אחר כך עדכנה אותם המערכת עדכון רשמי: "גם בשלב הזה לא אומרים לנו שזה השב"כ. אנחנו צריכים להבין את זה לבד. כמו כן אמרו לנו שהוא מנוע מלראות עורך דין".

כוחות ביטחון באו לביתם וערכו חיפוש בבית, ולדבריהם, לקחו את המחשב שמשמש את האב לצורכי עבודתו. נכון לסגירת הגיליון טרם הושב המחשב לבעליו.

ביום ראשון הובא ד' להארכת מעצר בבית המשפט. בשלב זה עדיין לא נפגש עם עורך דינו עדי קידר מארגון 'חננו'; הם נפגשו בפעם הראשונה רק שלושה ימים אחרי המעצר.

על מה שאירע בבית המשפט מספרת אימו של ד', ח': "אנחנו נכנסים לפגוש את השופט, והוא מסביר שעוד מעט הילד שלנו ייכנס, ואנחנו נצא החוצה. הוא יגיד לו מה הזכויות שלו וישאל אותו איך מתייחסים אליו. וכך היה. הבן בתמימותו אמר מה הוא מרגיש ואיזו השפלה חווה. אחרי שהילד יצא קראו לנו ואמרו לנו באופן כללי מה עלה. השופט התייחס לזה ברצינות והורה למחלקה לבדיקת תלונות נחקרים בשב"כ שיבדקו את התלונות".

על מה הוא התלונן?

"שמשפילים אותו ומתעללים בו התעללות נפשית. לדוגמה, בזמן החקירה הוא אזוק, והוא התלונן שיורקים לו על הפנים. נער בן 15 וחצי אזוק ונחקר שעות על גבי שעות ויורקים עליו, והוא אפילו לא יכול לנגב את הרוק מהפרצוף. הוא גם אמר שמתקרבים אליו גופנית באופן מאיים מאוד תוך כדי חקירה. חששנו מאוד שירעו את התנאים שלו בעקבות הדברים שאמר לשופט".

החשש של הוריו התאמת. אחרי השחרור סיפר ד': "התעללו בי עוד יותר אחרי שסיפרתי לשופט מה עברתי בחקירות, ובכלל לא בדקו את התלונות כמו שהוא הורה לעשות".

כאימא, מה עברת בימים שבהם היה בנך בידי השב"כ ולך לא היה כל קשר איתו?

"אני מודאגת משלומו הפיזי והנפשי. בע"ה כל הפרשה הזאת תסתיים והנערים כולם יצאו משם, ואז מי יקבל אחריות לבריאותם הנפשית אחרי מה שעברו? המועצה לשלום הילד עומדת על הרגליים כשפוגעים בילדים ונוער, כי ידוע שהתעללות נפשית חורתת שריטות בנפש הילד. אבל במקרה שלנו מי יקבל אחריות?

"יותר מזה, הרדיפות מצד גורמי הביטחון לא התחילו אתמול, זו טראומה מתמשכת. אדם שגדל בתחושת רדיפה לא יכול לגדול בצורה בריאה. מי יחזיר להם את האמון במדינה?"

מי מבחינתכם הוא הכתובת לקבלת אחריות ולשינוי המציאות שאתם מתארים?

"המחלקה היהודית בשב"כ. היא מחפשת טרור יהודי, אבל כבר שנים רבות לא מוצאת. מישהו כאן התבלבל. השב"כ אמור לטפל באויבי המדינה, אבל הפך לאויבים את הילדים שלנו, אוהבי המדינה, ואינו נותן פתרון לבעיה האמיתית.

"יש לפעמים התנהגות לא הולמת בקרב הנוער, בסדר, יכולים להיות כל מיני דברים. לנערים האלה יש כעסים ותסכולים, ומאוד טבעי שנער שגדל וחש בהתנגדות יגיב בהתנגדות. אז לפעמים הוא מתבטא בצורה לא הכי בוגרת ולפעמים יש לו מחשבות לא בוגרות. יש חוקרי נוער במשטרה שיבדקו, מדוע שב"כ? מדוע המדינה שלנו מגדירה את הנערים טרוריסטים, אויבי עם ישראל? ויותר מזה, רוב רובם של הממצאים שנמצאו הם נושאים שנדרשת בהם עבודה חינוכית. לא עבודת משטרה".

ח', דור שני לניצולי שואה, מוסיפה בכאב: "יש פה עלילת דם, ואני עומדת מאחורי המילים שלי. אני בדרך כלל מדברת בצורה מעודנת, הפעם זה פרץ את כל גבולות ההיגיון והשכל הישר. אנחנו מרגישים שהמקרה הזה אינו שונה מהאשמת יהודים באפיית מצות עם דם".

"אנחנו מקווים", מוסיפים ההורים, "שבפרשה הזאת הצדק יצא לאור. על קירות בית המשפט יש ציטוטים על מעלת הצדק, ויש לנו ציפייה שהמערכת תהייה הוגנת ותדע להגיד 'טעינו'. הגיע הזמן להפסיק את הרדיפה אחרי אנשים שרוצים ליישב את ארץ ישראל".

****************

בערב שבת קודש, אחרי השחרור של ד' למעצר בית, אימו ואני שוחחנו שוב, ולאחר מכן הצטרף גם ד' ושיתף במה שעבר בימים אלו. קו הטלפון התנתק בשיחה והיו שיבושים, וח' מייחסת אותם לשב"כ ואומרת שעוד הורים ציינו שגם הם חווים את אותן תופעות משונות.

הם נרגשים ומלאי הודיה על השחרור, אבל חוזרים ומדגישים שהשמחה שלהם אינה שלמה כל עוד נותר נער אחד במעצר. "הוא חבר טוב, נשמה טהורה ממש", מספר ד' על החבר העצור, "כל כולו בתורה. אין שום סיכוי שהוא יחלל שבת ויעשה דבר כזה".

על שעבר במעצר הוא מדבר בבגרות מרשימה לנער צעיר כל כך: "החקירות קשות, הסיטואציה מלחיצה ומפחידה. חקירות משמונה בבוקר עד עשר בלילה, הפסקות קצרות לאוכל. פעם אחת ביקשתי מים, וזה הוביל לצעקות ולהתעללות, אז לא ביקשתי עוד כלום. כל הזמן קללות, בדיחות ומילים גסות שהן לא חלק משפת הדיבור שלי. יכול להיות מצב של חמישה חוקרים יחד. סיפרו לי סיפורי זוועה שהמציאו על המשפחה שלי. אמרו שאנחנו משפחת פשע, משפחה של רוצחים".

אימו מוסיפה: "קראו לו שוב ושוב נאצי ורוצח ואיימו עליו שיגרשו אותו ואותנו מהארץ כמו שמגרשים מחבלים שרצחו. אמרו לו שיחזירו אותנו לפולין. את זה המחלקה היהודית בשב"כ אומרת לדור שלישי לניצולי שואה".

ד', יש לך סברה מדוע דווקא אתה הואשמת בעניין?

"גם אני שואל את עצמי. אולי כי יש לי כיפה גדולה ופאות גדולות, ויש לי דעות שאנחנו רוצים ליישב את כל ארץ ישראל. בגדול השב"כ מחפש להפיל את זה על מישהו, באותה מידה זה היה יכול להיות מישהו אחר. אני באמת חושב שזה יכול לקרות כל אחד".

מה נתן לך כוח להתמודד עם החקירות?

"קודם כול עצמתי עיניים כדי שלא לראות את החוקרים, אני אפילו לא זוכר איך הם נראים. כל הזמן שמרתי על זכות השתיקה. אמרתי לעצמי בלב שוב ושוב: 'ה' איתנו, אנחנו הולכים בדרך ה', ה' איתנו'. הייתי שר לעצמי בלב 'רבנו שר בקול גדול אין ייאוש בעולם כלל'. זה נתן לי כוח.

"נעצרתי שבוע אחרי החברים שלי, וגם ידעתי שבחוץ תומכים בי ומתפללים עליי, והמחשבה על תמיכת הציבור בחוץ נתנה לי הרבה כוח בפנים. ממש הרגשתי אותה". והוא מסכם: "אני לא מאחל לאף אחד להגיע למקום הזה, ואני מאמין שה' לא מעמיד בניסיון את מי שלא יכול לעמוד בו. אני יצאתי מחוזק יותר מהמעצר הזה. ראיתי כמה כוחות יש לאדם גם כשקשה, ואני גאה בעצמי שעמדתי בזה. היום נראה לי שכל השחרור הוא נס. אני קם בבוקר ולא שם – זה נס".

באשר לעתיד הצפוי כעת לד', עוה"ד עדי קידר מעריך כי בסופו של דבר לא יוגשו כתבי אישום נגדו ונגד חבריו, והתיק ייסגר. "עלינו לוודא שהתיק יימחק גם מהמרשם הפלילי ולא יכתים את חיי הנערים", הוא אומר. "הכתם היחיד שיישאר הוא כתם לשירות הביטחון הכללי ולמשטרה, שבחרו ללא שום ראיות וחשד של ממש לעצור ילדים, ובהם ד', ולהעביר אותם את מסכת הייסורים שעברו".