כמה נתת מעצמך השבוע

כתב: מתן אבני

סמל ראשון רונן לוברסקי הי"ד נפל בפעילות מבצעית ברמאללה בי"ב בסיוון תשע"ח (26.5.2018). במהלך הפעילות, כאשר יצא מאחד הבניינים לחפות על שניים ממפקדיו, הושלך עליו לוח שיש גדול מגג הבניין. רונן נפצע אנושות, ולאחר שתי יממות של מאבק על חייו נאלצו הרופאים לקבוע את מותו. בן 20 היה בנופלו. הניח הורים ואח בכור. ולדימיר, אביו של רונן, סיפר לנו על דמותו של רונן, על המסרים החשובים שהשאיר לאחר מותו ועל פורום 'בוחרים בחיים', שבימים אלו יוצא בקמפיין מימון המונים

ולדימיר לוברסקי (51), איש מחשבים, עלה ארצה בשנת 1990 מסנט פטרסבורג. אלנה (48), אחות, הגיעה לישראל באותה שנה מהעיר ויליקי לוקי שברוסיה. השניים הכירו בשיעור עברית באוניברסיטה העברית, התחתנו וגרו בירושלים. ב-1994 עברו ליישוב בני עי"ש, ושם נולדו בניהם אריק (23) ורונן, ובשנת 1999 עברו להתגורר ברחובות. לימים, לאחר עשר שנות נישואים, התגרשו ולדימיר ואלנה אך נשארו ביחסים טובים. לפני כחמש שנים חזר אריק בתשובה, ובעקבותיו גם אלנה. ולדימיר ורונן נשארו חילונים.

ולדימיר, ספר לנו על רונן. מי הוא היה?

"הסיפור שהכי ממחיש בעיני את דמותו קרה כאשר רונן היה בן שנתיים: הוא לקח לידיו מחברת מדבקות, ושמתי לב שאת אחת המדבקות הוא לא מצליח לקלף. החלטתי לעקוב אחריו, סקרן לראות איך יסתדר. הדחף הראשוני היה לנסות לעזור לו, אבל עצרתי בעצמי. 

הוא ניסה חמש או שבע דקות, וחיכיתי לראות מתי הוא יישבר. בדרך כלל ילד שלא הולך לו מתחיל לבכות או להתעצבן, אבל לרונן זה לא קרה. הייתי בהלם. ילד בן שנתיים מנסה ומנסה ולא מוותר. בסוף הוא הצליח. ברגע הזה אמרתי: ואללה, זה ילד נחוש. 

"מאז בכל מיני הזדמנויות הוא הראה את הנחישות והבגרות שלו. למשל בחוג טניס שאליו נרשם, ברגע שהוא הבין שהעסק לא רציני, ילדים לא מגיעים, לא מתאמנים כמו שצריך, מתבכיינים ולא משקיעים, הוא פרש מהחוג. ילד בן 5. כי הוא מבחינתו בא לעבוד. אני לא יודע מאיפה הוא לקח את זה, אף אחד לא הטיף לו לפעול כך. אנחנו כמובן חינכנו באופן כללי להתמודד, אבל לא ברמה כזו שילד מפעיל שיקול דעת עצמי ברמה גבוהה כל כך. כבר אז קלטנו את האופי שלו: להתמיד, לעבוד קשה, בנחישות, וכמובן להיות פרפקציוניסט. כך גם בכדורגל. הוא אומנם היה נמוך באותם ימים, אבל היה אתלט ושוער מצטיין, זינק לעבר כל כדור. ממש התאבד עליהם. ועוד על אספלט, לא בדשא. 

"רונן תמיד היה מופנם וצנוע באופי שלו. לא היית רואה אותו מתבלט באירועים או מפגשים. דוגמה אחת מרבות הייתה למשל בתחרות בעזריאלי, ריצת מדרגות: הוא זכה במקום הראשון, ונודע לנו על כך רק אחרי מותו. מבחינתו הוא הלך לתחרות, לא ביג דיל.

"לאורך כל הדרך הוא העמיד לעצמו רף גבוה בכל תחום. בלימודים, בספורט, בכל מקום. אם הוא לא היה עומד ביעד שקבע לעצמו הוא היה ממש מתבאס וכועס על עצמו. היו לי המון שיחות עידוד איתו: גם אם לא הגעת למקום הכי גבוה הגעת ליעדים יפים. לא היה לו קל לקבל את זה. אחרי מותו גילינו מכתבים שלו שבהם היה כותב לעצמו 'אני תותח, ואני מקבל את עצמי כמו שאני'. הוא הבין כמה חשוב שנקבל את עצמנו תמיד". 

היה לו ברור שהוא רוצה להגיע לדובדבן?
"לגמרי. שנתיים לפני הגיוס הוא צייר לעצמו את הסמל של דובדבן ותלה על הקיר. עד היום הוא תלוי לו בחדר. תמיד רצה להיות בדובדבן. מהגיל שבכלל מתחילים לחשוב על צבא הוא כבר הציב לעצמו מטרה כזו".
מה החברים בצבא מספרים עליו?
"אחרי מותו שמענו אין-ספור סיפורים מהיחידה, מהמפקדים.

 

לקברו בהר הרצל, ומשם בהלוכה מרגשת לכותל. לאחר מכן באו הורים רבים ואמרו שזו הייתה חוויה עוצמתית שייקחו לכל החיים. אנשים עבדו על זה ימים שלמים בהתנדבות, אנשים שהכירו את רונן השתתפו בהמוניהם, היה מאוד עוצמתי. השנה הפרויקט הזה נמשך, ועוד פרויקטים צצים בעקבותיו. המון גופים רוצים לקדם אירועים לזכרו במסגרות שלהם. זה יצר אפקט גדול מאוד.
"עוד דוגמה להשפעת דמותו של רונן שמענו מהמפק"ץ שלו, שבאותה פעילות רונן חיפה עליו. כשהשתחרר מהצבא יצא לגייס כספים בלונדון לאגודה למען החייל. הוא השתתף בכנס, סיפר על רונן והראה סרטון עליו, ואמר שלפי הבעות הפנים הקהל התרגש מאוד והיה מרותק. למרות שעוד דוברים השתתפו באותו הערב ההתעניינות הכי גדולה הייתה סביב הסיפורים על רונן".
רגע הבשורה – איפה זה תפס אתכם?
"אותי זה תפס בעבודה בעוד יום שגרתי. תמיד היה לנו איתו נוהל שבערב לפני שיצא לפעילות הוא היה מתקשר אליי: 'אבא, יש לנו הלילה עבודה, אני הולך להתכונן', ובבוקר היה מעדכן בוואטסאפ קצר: 'הסתדרנו, הכול בסדר'. 

באותה פעם לא קיבלתי הודעה בבוקר. אמרתי לעצמי: אולי עוד לא סיימו את העבודה, קצת מתעכבים שם. לא ייחסתי לזה חשיבות, אמרתי לעצמי שידוע שדובדבן חבר'ה מקצוענים, ולא פחדתי שיקרה לו משהו, כמו שלא קרה אף פעם לפני כן. כשהתקשרו אליי מהצבא הבנתי שמשהו קרה.

"באותה פעם לא קיבלתי הודעה בבוקר. אמרתי לעצמי: אולי עוד לא סיימו את העבודה, קצת מתעכבים שם. לא ייחסתי לזה חשיבות, אמרתי לעצמי שידוע שדובדבן חבר'ה מקצוענים, ולא פחדתי שיקרה לו משהו, כמו שלא קרה אף פעם לפני כן. כשהתקשרו אליי מהצבא הבנתי שמשהו קרה.
"אמרו לי שהוא נפצע אנושות. למרות זאת אנשים רבים ניגשו אלי במהלך אותם יומיים בבית החולים ואמרו לי 'גם אני נפצעתי אנושות, והינה אני היום עומד על הרגליים'. האמנתי באמונה שלמה שהוא יצא מזה. לפחות הוא נתן לנו יומיים להיות איתו. אני זוכר שכשנכנסתי לחדר ראיתי ילד ישן בלי שום שריטה עליו. רגוע, פנים שלוות לגמרי. למרות שלא היה בהכרה המשכנו לדבר אליו. פעם הוא אפילו הזיל דמעה. אמרתי: אולי יש פה איזה סיכוי. לדעתי הנשמה שלו הרגישה שאנחנו איתו. באיזשהו אופן זה קצת הקל עלינו את הפרדה. היה קצת זמן להתכונן, למרות שאי אפשר באמת להתכונן לזה.

"אריק אחיו אמר: 'אם הוא יחיה, באיזו צורה הוא יחיה, האם משותק? צמח? זה לא פייר לבקש ממנו לחיות ככה את החיים שלו'. אולי עדיף ככה על פני חיים שהם לא חיים. מאז פטירתו אריק מעביר הרצאות ברחבי הארץ על מידותיו של רונן ועל מסריו, ילד שלא היה גבוה וחזק במיוחד אבל הגיע למה שרצה להגיע לאחר עבודה פנימית גדולה. 

"אגב, אריק התחתן עקב מותו של רונן. הסיפור היה כך: בפסגות היו בשלבי סיום של הקמת בית חם לחיילים בסמוך לתאריך נפילתו של רונן. לאריק הייתה בת דודה שלמדה שם וידעה שהיישוב מחפש לקשר את הבית החם לחייל כלשהו, לקרוא לו על שם מישהו, והיא קישרה בינם לבין אריק כדי שיקראו אותו על שם אחיו (כיום הוא מקום תוסס וגדול, מלא בחיילים, הנקרא 'הבית של רונן').

 

"בהתחלה חשבנו לגייס תרומות רהיטים לשם, ואז התקשרה לאריק בחורה שביקשה לתרום רהיטים לבית החם. לאחר מכן חברה שלה דחפה אותה להמשיך לדבר איתו. הם התחילו להיפגש ולאחר מכן התחתנו. אחר כך הם עשו שידוך בין אותה חברה לבן דוד של רונן, וממש נוצרו פה שתי משפחות כתוצאה מנפילתו.
"על הקבר שלו אני מוצא לעיתים פתקים שאנשים משאירים לו שם: 'אתה מודל לחיקוי, מודל להשראה', גם ילדים שבאים מארצות הברית ונחשפים לסיפור של רונן כותבים לנו 'זה הפך לי את כל החיים'".

בחרת להיכנס לפורום 'בוחרים בחיים'. מדוע?
"אכן, לא כל הורה שכול נכנס לפעילות כזו. אני לא ממש זוכר איך התחברתי לפורום, רק זוכר שזה היה בימים הראשונים של השבעה. אני זוכר היטב את בועז קוקיא (אבא של רון קוקיא הי"ד), שהסיפור שלו נגע בי, ייתכן שממנו זה הגיע. אמרו לי שיש פעילות כזו, 'בוחרים בחיים', הגעתי לכנסת והתחלתי להשתתף בדיונים ולהיכנס לעניינים: הריסת בתי מחבלים, קיזוז כספים מהרשות הפלסטינית, סבבים משפטיים ועוד.
"לא שזה היה זר לי, הנושא הזה, אבל פתאום הייתה לי הזדמנות. פתאום מקשיבים לך, יש לך מיקרופון, יש לך יכולת להשפיע, וזה נתן לי דחיפה לקדם נושאים חשובים".
מה הפורום עושה? 
"הפורום מקדם צעדים פרקטיים למלחמה בטרור. בעיקר בשדה המשפטי אך לא רק שם. עכשיו אנחנו יוצאים בקמפיין גיוס, כי ברגע שיהיו תקציבים יהיה אפשר לעשות משהו פרקטי, במישור המשפטי, עם התקשורת ובהיבטים רבים נוספים. כל פעילות, אפילו קטנה, עולה כסף, ולא מעט, לכן אנחנו חייבים את עזרת הציבור. יש גם עורכי דין שמלווים את הפורום ועושים עבודת קודש בשליחות ובהתנדבות, אבל אי אפשר לבנות על זה, ואנחנו צריכים כסף כדי שהפעילות תהיה עקבית ורצינית, ואז זה כמובן ישפיע יותר. המצב כיום הוא שמשמאל יש תקציבי ענק שעובדים לטובת המחבלים, מימון ממדינות זרות, וכל בג"ץ שמוגש אוטומטית נגד הריסת בית עולה המון כסף, ומנגד אין אף אחד. 

"צריך שיהיה לחץ מימין, ליצור איזון. היום, בגופים אחרים שפועלים בימין, העבודה ממש על אש קטנה, וגם זה בזירה ההגנתית, שלאחר מעשה ולא לפניו. כאן המטרה היא לתקוף מראש ולא להרפות עד שיהיה שינוי"

מהן הדרישות שלכם ממערכת המשפט?

"ביצוע בפועל של חבילת הרתעה. היא מנוסחת בפירוט בקמפיין שלנו ואף יצאה בחוברת מפורטת לקראת הכנס הראשון בתחילת השנה. נכתבה שם חוות דעת מקצועית על כל סעיף בחבילה הזו ולמה היא אפקטיבית. 

משמאל יש תקציבי ענק שעובדים לטובת המחבלים, מימון ממדינות זרות, וכל בג"ץ שמוגש אוטומטית נגד הריסת בית עולה המון כסף, ומנגד אין אף אחד. 

"מעולם לא היה מושג כזה 'חבילת הרתעה'. ישבנו בישיבה וניסחנו את מרכיבי החבילה הזו, והיום הרבה חברי כנסת משתמשים במונח הזה בדיונים ובכלל. המלחמה שלנו לצערי היא נגד חברי כנסת, לא נגד טרוריסטים. ואלו דברים שרק צריך לקבל בהם החלטה. לא יותר מזה.
"ביהודה ושומרון כבר יש חוק שמאפשר להטיל עונש מוות על מחבלים, אבל הבעיה היא שלא דורשים אותו, לא מפעילים אותו. הפרקליטות הצבאית לא דורשת ביצוע שלו. אותם מעניין יותר לחפש חיילים במקום מחבלים".
האם המדיניות הביטחונית השתפרה?
"מה שהשתפר זה בעיקר המודעות. היא מאוד עלתה. אבל זו אבולוציה. אי אפשר לעבור מאפס למאה, צריך לעבוד לאט-לאט עד שהמושגים ייכנסו יותר לתודעה: 'עונש מוות', 'חבילת הרתעה'. גם חברי הכנסת, אם הם ירגישו שזה מעניין את הציבור, הם יקדמו את זה. אם הציבור אדיש ולא יודע, גם הם לא יקדמו.
"צריך להילחם בשיניים. כולם מפחדים מבג"ץ, לכן הכול עדיין בסחבת. לקח שבעה חודשים להרוס את הבית של המחבל שרצח את רונן. זה מאבד לחלוטין את ההרתעה. האבסורד הוא שארגונים יהודיים מגישים את הבג"צים האלה. רוב הציבור פשוט לא יודע מה קורה ואיך דברים עובדים, כמה כוח יש לבג"ץ בכל דיון כזה. כשאני מספר לאנשים עובדות על תנאי המחבלים בכלא, למשל, הם בהלם. לכן אנחנו צריכים להביא את הדברים האלה לידיעת הציבור.

"חייבים קונטרה מול בג"ץ, להתחיל בהקטנת הסמכות של בג"ץ. החיילים מפחדים לירות ולבוא במגע עם האויב כי חוששים מהסנקציות המשפטיות נגדם. לאחר שרונן נפל נחשפתי לים של אנשים טובים שמוכנים לפעול, וגם מי שלא פועלים לפחות מזדהים עם כל המטרות שלנו. למרות מה שקורה אצלנו במדינה עדיין יש לי תקווה. פרויקט החינוך שאריק מוביל, למשל, נועד לטווח הארוך: הילדים של היום ינהיגו את המדינה. בעוד כמה שנים הם יהיו בעמדות המפתח. לכן אני מעודד את אריק שיפיץ את זה הלאה".

לסיום, מה המסר שאתה רוצה להעביר לציבור?

"המסר פשוט. לקום ולעשות משהו. קחו בן אדם ותאירו את עיניו על נושא חשוב במדינה. קומו, לכו להפגנה, תזמו פעולות מקדמות. כל טיפה מצטרפת לעוד אחת, העיקר לעשות. אם קשה לתרום פיזית, לתרום לפחות כסף. פתחו את הלב ואת הארנק ותתרמו, תרגישו שייכות, מחר זה יכול חס וחלילה להכות בכם. במשפחות שלכם. תנו כתף ותיכנסו איתנו מתחת לאלונקה".

ב-24.12 יצא לדרך קמפיין מימון המונים של הפורום לקידום חבילת ההרתעה והמלחמה בטרור. את הקמפיין מפיקה עמותת בומרנג בליווי פרסומי ישראל.

זו ההזדמנות שלכם להיות שותפים אמיתיים בקידום הפעילות החשובה של הפורום. פתחו את הכיס ואת הלב, תרמו היום ומנעו את הפיגוע של מחר.

כתבות נוספות באותה קטגוריה

עדות חיה

יוסף זלמן קליינמן, ניצול מחנה אושוויץ ואחד מעדי משפט אייכמן, מספר על השואה בתיעוד מטלטל.

קרא עוד »

מגזר קרוע

הריצה המסתמנת בשני ראשים בסבב הבחירות הקרוב מהווה תמונת מראה לתהליך שעובר המגזר הדתי בכללותו:

קרא עוד »
בנצי גופשטיין וברוך מרזל

פסולי בג"ץ

לאחר הפסילה הלא מפתיעה שנפסלו בבג"ץ נציגי עוצמה יהודית בנצי גופשטיין וברוך מרזל יצאנו לשמוע

קרא עוד »

חיים שלי

מאיר טרבלסי אוריאל שמחה עזרה ראשונה בהצלת חיים, אוריאל שמחה מספר על קורסי העזרה הראשונה

קרא עוד »
צילום: אפרת ורד

הלכה למעשה

כתבת מגזין | מאיר טרבלסי התלמידים המתכוננים בימים אלו לחידון ההלכה הגדול מתרגשים מאוד, ואיתם

קרא עוד »

קרואי העדה

כתבת מגזין | רונית עצר תלמידי חכמים בני העדה האתיופית לומדים בכולל יום-יום וניגשים למבחני

קרא עוד »