להלל ולהאיר גם בהיעדר

כתבת מגזין | אורית מרק אטינגר

בשבוע האחרון נתקפנו גל טרור נוסף, ועוד רבים נכוו קשות. הכאב שאוחז את כולנו ביום הפיגוע נשאר עם נפגעי הטרור עד הקבר, מלווה אותם מרגע שהם קמים בבוקר עד לרגע שהם עוצמים את העיניים בלילה. גם רינה אריאל מתמודדת עם אובדן בתה הבכורה הלל הי"ד, והיא מחזקת את כולנו: הכוח להתמודד עם הכאב הזה הוא ההמשכיות!

לפני פחות משבועיים ישבנו כולנו בכל ערב סביב הנרות וחגגנו עם המשפחה את נס החנוכה. רינה אריאל, תושבת קריית ארבע, הביטה בנרות ונזכרה שלפני 16 שנים בדיוק הייתה בהיריון שבו נשאה את בתה הבכורה. ההתרגשות הייתה בשיאה, עוד רגע תהיה לה בת והיא תהפוך לאימא.

הלל נולדה מייד אחרי החג, בחודש טבת. "הלל הדליקה אור נוסף אחרי שמונת נרות החנוכה", מתארת רינה, אם לשלוש, כעת רק שתיים. היא עובדת סוציאלית בתפקידה, מטפלת בפסיכותרפיה ופועלת רבות למען המקדש.

רינה מביטה בנרות מלאת געגועים לבת המיוחדת שהייתה לה. הייתה ואיננה. לפני שנתיים וחצי, ביום חמישי, כ"ד בסיוון תשע"ו, 30 ביוני 2016, נכנס מחבל בן 17 לבית משפחת אריאל בקריית ארבע ורצח את הלל במיטתה. היא הייתה רק בת 13.

הפיגוע חרוט בזיכרוני היטב, כי יום לאחר הירצחה של הלל איבדתי את אבי, מיכאל מרק הי"ד, שנרצח גם הוא בידי מחבלים בפיגוע ירי ליד עתניאל. "הדבר הראשון שעשינו כשקמנו מהשבעה על הלל שלנו היה לבוא למשפחה שלך", מספרת רינה על ביקורה בשבעה שלי על אבא. "הרגשנו שאנחנו חייבים להגיע".

"מהרגע שאיבדנו את הלל החיים שלנו השתנו לבלי היכר. עשינו חישוב מחדש והתחלנו לחיות את חיינו מההתחלה", מתארת רינה. "אחרי שעוברים דברים כאלה הכי קל לשקוע, אבל חייבים למצוא משהו שיחזיק, משהו שייתן סיבה לקום".

צפורה פילץ, אחותה של רינה, תושבת הר הזיתים, מצטרפת אלינו. שתי האחיות החליטו שחייבים להמשיך את הלל בדרך מסוימת. צפורה תכננה תקופה קצרה לפני הפיגוע להפיק ספר לבנות מצווה, ולאחר הפיגוע הרגישה שהכי נכון להוציאו לאור להנצחתה של הלל.

"לפני כל בר מצווה האב והבן יושבים. משננים דרשה, לומדים לקרוא בתורה, יש להם המון אמצעים להתכונן יחד לבר המצווה. לעומת זאת לבנות ואימהות אין אמצעים כאלה", מספרת צפורה, "אז החלטנו לכתוב ספר לאימא ולבת להכנה לבת מצווה, ובו שאלות לדון עליהן יחד, סיפורים ורעיונות לפעילויות חסד".

רינה מוסיפה: "חשבנו להוציא דווקא ספר מהסיבה הפשוטה שהלל קראה המון ואהבה את זה מאוד. כמובן, מעבר לזה הרגשנו שזה באמת נותן מענה, בעיקר אחרי התקופה שלי עם הלל לפני בת המצווה, שהרגשנו שחסר משהו מובנה ומסודר שיעזור לענות על שאלות שעולות לבת בגיל הזה, משהו שיחבר בין האם והבת", היא מסיימת, ומחשבותיה וליבה עם הלל.

שתי הנשים המיוחדות האלה מנחות סדנאות לאימהות ולבנות לקראת בת המצווה. רינה וצפורה מנסות ליצור מצב שכל אם ובתה ידברו על הדברים וילמדו יחד בלי ללכת לסדנאות ולהפעלות, ויתאפשר להן ללמוד בבית. כך יצא לאור הספר 'פרקי הלל'.

"עשינו הרבה דברים להנצחת הלל. הקמנו את סטודיו הלל – מרכז ספורט שבנות לומדות בו לרקוד. שתי אחיותיה של הלל לומדות שם", משתפת רינה בהתרגשות. "גן הלל – גן משחקים בקריית ארבע לעילוי נשמתה. כרם הלל – מרכז מבקרים בבית שלנו. מבקרים מגיעים מכל הארץ בדרכם למערת המכפלה, ואנחנו מארחים אותם ונותנים להם לטעום יינות.

"בתקופה האחרונה אנו עדים לפיגועים קשים מהאויב המוסלמי. כל פיגוע מחזיר אותנו לרגע הקשה שבו הלל נרצחה. עוד משפחה שכולה, עוד כאב. כמה עבודה נדרשת מאיתנו. מצד אחד להילחם ברע ומצד שני להוסיף בעשייה ובטוב".

רינה מספרת על חוסר האונים מול האובדן, ומנגד משתפת בתקומה ובעשייה. "היכולת שלי להיות אקטיבית נותנת לי טעם לקום בבוקר. הרבה דברים משתנים, אבל האפשרות ליצור ולשאוף נותנת כוח. כשאנחנו עושים את הערבים לבנות אני מרגישה שהלל נמצאת איתנו באופן מסוים. לא אופן שאני או כל אימא אחרת הייתה בוחרת בו, אבל אני מרגישה שהלל נוכחת", היא מסיימת בלחש.

הגרון נשנק. כמה אימהות ואבות איבדו את ילדיהם בשנים האחרונות, בשבוע האחרון. כמה כאב וכמה דמעות של הורים שבורים שאיבדו בן רגע את כל עולמם רק משום שהם יהודים.

ציפורה מנסה לחזור ולספר על משהו שמח יותר. "הספר עצמו נפתח בקומיקס של הסיפור של הלל. כמובן, לא סיפור הרצח המזעזע", היא מבהירה מייד, "אלא סיפורה של ילדה בת 12 שיש לה המון שאלות לא פתורות לקראת בת המצווה. הספר מחולק לשנים עשר שערים. בכל שער יש חלק של סיפור, שאלות לאם ולבתה והצעה לפעילות חסד משותפת המותאמת למה שהבת אוהבת לעשות.

"אתן לך דוגמה. הבת שלי אוהבת ליצנות רפואית", מספרת ציפורה, "אז לקחתי אותה לפעילות בבית חולים. נסענו לתל השומר והצטרפנו לקבוצת מתנדבים מקסימה. כשהם הגיעו הבטתי בחולצות שלהם וראיתי את התמונה של מיכי מרק הי"ד, שנרצח יום אחרי הלל הי"ד", מספרת ציפורה, וצמרמורת עוברת בי. המתנדבים שציפורה ובתה הצטרפו אליהם הם המתנדבים של העמותה שהקמתי להנצחת אבא שלי, פעילי עמותת 'אור מיכאל'. אני מתמלאת רגשות מעורבים. מצד אחד זה מרגש וזו זכות גדולה. מנגד, למה כל הטוב שאנחנו עושים נובע מרצח בפיגועים, מאובדן של אהובים?

הספר שמנציח את הלל אינו ספר זיכרון אלא ספר חי שלומדים ממנו, שמוסיף טעם. יש בזה המשכיות של אור. הסיפור של הלל אינו של אדם גדול וצדיק שעשה רבות בחייו, איש של תורה וחסד, אלא סיפורה של ילדה קטנה, תלמידת בית ספר, שעוד לא טעמה טעם חיים. 

אני מביטה על צפורה ועל רינה, חושבת על שבוע עמוס פיגועים והלב מתכווץ. כמה אנחנו נפגעים מהטרור, כמה אנחנו משתדלים להמשיך בחיים, להיות חזקים, להנציח! כמה קל, כמו שרינה אומרת, לשקוע בכאב, וכמה חשוב למצוא סיבות לקום בבוקר.

אני רואה את חוסר האונים מול האובדן, וברור לי שהדרך היחידה להוציא מהזוועה הזאת משהו טוב היא להמשיך את האור. כל אחד עושה זאת בדרך שלו, וזה המעט שאנחנו יכולים לעשות כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר. רינה וצפורה ממשיכות את הלל בספר, אני ממשיכה את אבא בבתי חולים, וכך, ברוח, אנחנו מנצחים את הטרור!

כתבות מגזין נוספות

בנצי גופשטיין וברוך מרזל

פסולי בג"ץ

לאחר הפסילה הלא מפתיעה שנפסלו בבג"ץ נציגי עוצמה יהודית בנצי גופשטיין וברוך מרזל יצאנו לשמוע

קרא עוד »

חיים שלי

מאיר טרבלסי אוריאל שמחה עזרה ראשונה בהצלת חיים, אוריאל שמחה מספר על קורסי העזרה הראשונה

קרא עוד »
צילום: אפרת ורד

הלכה למעשה

כתבת מגזין | מאיר טרבלסי התלמידים המתכוננים בימים אלו לחידון ההלכה הגדול מתרגשים מאוד, ואיתם

קרא עוד »

קרואי העדה

כתבת מגזין | רונית עצר תלמידי חכמים בני העדה האתיופית לומדים בכולל יום-יום וניגשים למבחני

קרא עוד »