מעבר למשבר » גילוי דעת

כתבת מגזין | לירון לב

דיכאון לאחר לידה נשמע לרבים מאיתנו משהו רחוק, אבל כל מי שמכיר את הנושא לעומק יודע שהתופעה שכיחה מאוד, ואם היא אינה מטופלת הנזק עלול להיות כבד

מרים בן נון, צעירה בשנות השלושים לחייה, נשואה לקובי ואם אוהבת לשלושה, מתגוררת בעלי ומתמודדת עם דיכאון אחרי לידה. אחרי תקופה לא פשוטה של התמודדות היא למדה הנחיית הורים בשיטת סמול-טוק, והיום היא מחזקת נשים אחרות בהתמודדות האימהית החדשה.

מרים גדלה בחיפה והתחתנה בפעם הראשונה בשנות העשרים לחייה. לאחר חצי שנת נישואים היא התגרשה, ונותרה בתחושות קשות. שנתיים לאחר מכן נישאה מרים לקובי וילדה שלושה בנים.

מתי התחיל הדיכאון?

"במבט לאחור, בשלוש הלידות הייתי בדיכאון, ואולי אפילו סחבתי את זה עוד מהגירושין. בלידה האחרונה הדיכאון אובחן, ואני עדיין נוטלת תרופות לטיפול בו".

דיכאון אחרי לידה הוא דיכאון ככל דיכאון אחר, אך הלידה והשינוי שבעקבותיה משמשים זרז להתפרצותו. יש נשים רבות שהדיכאון שהן חוות חולף אחרי זמן מה, אך חלקן ממשיכות לחוות את העצבות והדכדוך לאורך זמן.

"התחושה הייתה לא פשוטה. היו לי שינויי מצב רוח בלתי נשלטים, פעם כעסתי ופעם צחקתי… לא הרגשתי שאני חיה ושיש לי למה לחיות, ההיקשרות לילד הייתה כאילו אני בתפקיד משהו מאוד טכני. צריך להאכיל, צריך להשכיב לישון, אבל הנפש לא הייתה שם. הרגשתי שאני לא יכולה לקום מהספה, כאילו זורם לי בדם עופרת ולא דם שמחיה, כאילו אני מתמגנטת לרצפה ולא מצליחה לקום. בלי חשק לכלום, לא בא לי לאכול, לא בא לי לעשות דברים כיפיים.

"ב"ה הילד היה רגוע, אז הצלחתי לטפל בו. הרגשתי שאני משקיעה בזה המון כוחות, אבל הייתי אבודה כמו ילד שהולך לאיבוד וצריך לתת לו יד ולכוון אותו".

מה גרם לך ללכת לקבל טיפול, אם הרגשת כך גם לאחר הלידות הקודמות?

"בלידות הקודמות כששיתפתי חברות ושכנות שאני חושבת שיש לי דיכאון אחרי לידה, כולן אמרו לי שאין לי ושאני צריכה לצאת יותר. יום אחד התפרקתי לגמרי, בכיתי וצחקתי בחוסר שליטה ותסכול שנמאס לי, שאין לי כוחות, ששום דבר לא משמח אותי, שאני כלואה במקום. שאלתי למה הבאתי ילדים לעולם אם לי לא טוב בו.

"בעלי ראה את המצב והתקשר למוקד טלפוני רפואי, והם המליצו לקחת אותי למיון. אך בעלי, שמבין קצת בהפרעות נפשיות, הבין שלא אפגע בעצמי או באחרים, אבל שיש צורך בטיפול.

"כמה ימים לאחר מכן התחלתי טיפול בפרחי באך ונראה שיפור, אך הטיפול לא פתר את הבעיה, והחלטנו שאלך לפסיכיאטר. לא חשבתי שהמצב שלי חמור כל כך, לא הבנתי שאני בדיכאון קליני.

"קיבלתי תרופות, ובהתחלה הן החמירו את המצב. עברתי לפסיכיאטרית, והיא עזרה לי עם תרופות נכונות וגם אבחנה אותי כבעלת הפרעות קשב וריכוז שהחמירו את ההתמודדות עם הילדים ועם המצב. גם התרופות לטיפול בהפרעות הקשב עזרו לי מאוד".

מה עזר לך?

"זה שהיה לזה שם, שאמרו לי שזה דיכאון. נעלמו כל הקולות שאמרו 'את עצלנית, את מפונקת, אולי תעשי משהו עם עצמך'. פתאום יכולתי להזיז אותם הצידה, ראיתי שאני לא סתם עצלנית. פתאום הרגשתי איך אני מתחילה לקום לעשות דברים, שיש לי כוח ואני מצליחה.

"היו חברות ושכנות שפגשתי בגן השעשועים ואמרו לי: 'וואי, את לא נראית בדיכאון', וזה נורא החליש. לא הצלחתי להסביר להן מה אני מרגישה ועם מה אני מתמודדת, אבל זה שידעתי שיש לי דיכאון חיזק אותי שלא משנה מה הן אומרות, אני מצליחה להתמודד. כמובן, עזרה לי התמיכה מבעלי, שעשה הכול בבית וטיפל בילדים".

איך נראה היום שאחרי?

"כשכבר הרגשתי טוב יותר עם עצמי היה לי הרבה יותר פשוט להתמודד ולעשות דברים שאני רוצה. החלטתי שאני פותחת משפחתון בבית, כי ככה אוכל לטפל בבן שלי וליהנות ממנו, ובכל ההתמודדות עד עכשיו לא ממש חוויתי אותו. אימהות היו מביאות את הילדים בבוקר ואומרות 'היום הוא בוכה', או 'הילד שלי לא ישן טוב', וראיתי שאצלי הם לא בוכים ודווקא ישנים טוב. הבנתי שאף אחד לא מלמד אותנו להיות הורים, ושזה מה שאני רוצה לעשות, להנחות הורים, לעזור בהתמודדות עם הילדים ולנשים אחרי לידה, והלכתי ללמוד הנחיית הורים לגיל הרך בשיטת סמול-טוק".

שיטת סמול-טוק מתעסקת בהבנת הצרכים של הפעוט עוד לפני שהוא בוכה על ידי קריאת שפת גוף והבנת הסימנים שהוא מוסר. "ברגע שלמדתי והתחלתי ליישם את זה עם הילדים שלי, שאומנם כבר היו גדולים, נהייתי נינוחה יותר, חוויתי הצלחה, ההרגשה שלי השתפרה. אני מאמינה שכל אימא מסוגלת להבין את הילדים שלה ולטפל בהם".

מה העיסוק שלך היום?

"היום אני מטפלת בשיטה הזאת, מנחה הורים וקבוצות של אימהות, מעבירה סדנאות להבנת עולמו של התינוק. יש לי דף פייסבוק פעיל, 'שיח ממבט ראשון', ושם אני מעבירה מסרים ומלמדת מהידע שלי. אני עוזרת לאימהות להתמודד עם המציאות החדשה, בין שעם ילד אחד ובין שעם כמה ילדים. אימא צריכה לסמוך על עצמה, וצריך לחזק אותה ואת הביטחון העצמי שלה".

מה המסר שלך לקוראים?

"קודם כול לא להיות קשות עם עצמנו, לתת מקום למה שאנחנו מרגישות, לסמוך עלינו שמה שאנחנו מרגישות הוא אמיתי. כמו כן כדאי להיעזר בתמיכה נפשית ופיזית אחרי הלידה. זה הכי טבעי בעולם, וזה לא מוריד מהערך שלנו.

"היה חשוב לי לשמוע שההתמודדות עם הדיכאון זמנית ושיש לה טיפול. מותר לקבל טיפול, זה לא אומר עלינו כלום, והפחד מלקבל תרופות מונע מהרבה נשים לצאת מהדיכאון. אם יש לכל אחת התלבטות קטנה, צריך ללכת ולבדוק את זה".

מרים מדברת ממקום מעצים. היא, שחוותה את הקושי, הפכה אותו לאתגר, קמה ומובילה אימהות רבות בדרכה. בדברים שלה אפשר למצוא תקווה ואמונה: כל אימא יכולה! אל תפחדו לבקש עזרה והכוונה, זה נותן הרבה כוח.