מצאתי לאן לשאוף » גילוי דעת

מגזין| מאיר טרבלסי

אנחנו רגילים לשמוע סיפורים על אנשים ששינו את אורח חייהם וחזרו בתשובה, אבל במקרה הזה החתירה לאמת והשינוי שעבר גל תושיה מעוררים הערצה

גל תושיה נולד בראשון לציון. בילדותו עוד השתרעו דיונות ענקיות בין השכונה שגדל במרכז העיר עד לחוף הים. היום הוא בן 42, נשוי ואב לארבעה וגר בבאר מִלכה, ומחלק את ימיו בין לימוד תורה בירושלים, במכון מאיר, ובין עבודה במשק החקלאי שלו ליד גבול מצרים. הדרך שעבר מילדותו החילונית ועד עתה ארוכה ומעניינת.

לאחר שירותו הצבאי חסך גל כסף וטס עם חבריו למזרח, לאו דווקא במטרה לחזור. בשלב מסוים הם התפצלו שם, וגל מצא עצמו נודד במקומות של הפקר בנפאל ובהודו. "כעבור שנה", מספר גל, "נתקלתי ביפן בדיסק 'נגיעות' של ברי סחרוף, שכל כולו היה מבחינתי געגועים לארץ ישראל. נשברתי וחזרתי לארץ. יצירת מוזיקה תמיד הייתה אהבה שלי, והחלטתי ללמוד קולנוע כדי לעשות סרטים למוזיקה שלי.

"נרשמתי לחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטה, ושם הכרתי את רוני, היום אשתי. אז התחילה הקריירה התל אביבית שלנו. במקביל ללימודים המשכתי ליצור מוזיקה לסרטים, לתיאטרון ולמחול, ועם שותפי למוזיקה דוד עובדיה הופענו בתל אביב ובירושלים במועדונים ובבארים.

"אחרי הלימודים גדל הצורך בפרנסה, והתחלתי לעבוד בטלוויזיה בכל מיני תוכניות ריאליטי וכתבות שטח. הייתי מוכן ליציאה ליום צילומים בכל רגע ורגע: גיא פינס, כלבוטק, חדשות ערוץ 2 ועוד. האנשים בתעשייה היו טובים ונחמדים, אבל האווירה הכללית הייתה נוראית. העיסוק בלשון הרע באופן מתמיד כחלק מהעבודה השחיר את הלבבות, וסמים ושתייה היו הדרך היחידה לברוח מהתסכול, שאף אחד לא באמת ידע מאיפה הוא מגיע".

נקודת השבירה לא איחרה לבוא, והתפתחות הקריירה המוזיקלית וחיפוש גבולות מוזיקליים חדשים הביאו את גל לתחום שתויג כאומנות הסאונד: "השיא היה כשהוזמנו לתת הופעה בברלין. הובטחו טיסות, מלון, הוצאות ושכר השמן. לפי הטיסה לשם התראיינו לעיתון גרמני, וכששאלו אותנו על השואה אמרתי: 'אולי נסלח, אבל לא נשכח!' בסרט דוקומנטרי שעשו לאחר מכן אמרתי: 'כל מי שחי בברלין כנראה יש לו בעיה והוא בורח מהארץ'. הדברים יצאו מהלב, אם כי אני חייב להודות שעד אז היה לי חלום לגור בברלין כאומן חסר גבולות.

"שעת ההופעה הגיעה, הסאונד היה מעולה, ובכל זאת הרגשתי חוסר נוחות מהקהל וכמעט איבה. מייד בסיום ההופעה ביקשה מאיתנו מנהלת המקום להצטרף אליה למשרד כדי שתוכל לשלם לנו. בדרך כלל אחרי הופעה לוקח זמן להתאושש, וגם רציתי להיות עם אשתי, שהייתה אז בהיריון ראשון וטרי, אבל המנהלת לא ויתרה והתעקשה שנבוא.

"אני זוכר את הרגע שבו היא מנתה לכל אחד שטרות של מאות דולרים. הרגשתי עלוב, כמו יהודון שגרמניה קונה אותו בכסף. אין לי מושג מאיפה באה ההרגשה הזאת, אבל באותו רגע החלטתי שאין לי מה לעשות פה, ואני לא יוצא עוד מהארץ. עד אז לא התעורר אצלי שום רגש של תשובה, אבל לאחר מכן סירבתי לכל הצעות העבודה וההופעות בחו"ל, וה' עזר לי לא מעט בזה. מאז עברו אחת עשרה שנה שבהן רק המחשבה על יציאה מהארץ מזעזעת אותי".

יום אחד החליט גל לנכש את כל העשבים והקוצים בגינתו, וכשראה את האדמה החשופה הבין שהוא חייב לזרוע שם משהו. הוא זרע עגבנייה, ולאחר כמה חודשים של למידה עצמאית קטף עגבנייה ואכל. זה שבה אותו. לקראת הלידה עברו בני הזוג לנס ציונה, לבית קרקע קטן שבו גינה גדולה יותר, ושם כבר היו עצי פרי. גל התחיל לגדל כל מיני ירקות וללמוד מה זאת אדמה.

הוא תמיד שאל שאלות. "עד אז חיפשתי תשובות באומנות ובפילוסופיה המערבית. המפנה הגדול קרה כשנולדה בתנו הבכורה. הסתכלתי עליה והחלטתי לקרוא לה נגה, וברגע אחד הרגשתי אחריות, שינוי פנימי, וצפה השאלה: מה אני מעביר אליה? באותו זמן למדתי ספר על יוגה שנאמר בו שהמטרה היא להתחבר לאלוקי. הספר היה כתוב בעברית מתורגמת מאנגלית מתורגמת מסנסקריט, ולא הייתה לי שום דרך להבין למה התכוון הכותב כשדיבר על אלוקי. עלה לי בראש רעיון מהפכני, שאולי אמצא את האלוקי בניגון של קריאת התורה בבית הכנסת שזכור לי מהילדות.

"כשאני חושב היום מאיפה המחשבה הזאת באה אין לי תשובה. בכל מקרה סגרתי את הספר בהחלטה ללכת לבית הכנסת בשבת בבוקר. ההיכרות שלי עם בית כנסת הייתה עד אז בעיקר מבר המצווה שלי. התורה הייתה רחוקה מאוד מחיי, ומעולם לא עלתה על דעתי המחשבה שיש בתורה משהו ששווה לחקור.

"הגעתי לבית כנסת קטן קרוב לבית, ומייד קפצו עליי הגבאים הנחמדים: הינה כיפה! הינה טלית! שב פה! אני לא יודע למה, אבל הייתי מוקסם מהמתיקות של המקום, מההרגשה החמימה. המשכתי ללכת בכל שבת, מתרץ לעצמי שאני בא לשמוע את הניגון של התורה, והתחלתי לקרוא את פרשת השבוע. הייתי בטוח שהתורה מדברת אליי ישירות. כשהגעתי לפסוק שאומר שצריך לשמור שבת, החלטתי לשמור שבת. הכול באופן נאיבי וללא הדרכה. רק מה שידעתי מסטיגמות, שבשבת לא נוסעים ולא מדליקים אור. זה הספיק בשביל להפוך אותי לחריג בקרב המשפחה והחברים, אבל האושר שהרגשתי בפנים היה שווה את הכול, והמשכתי לקרוא ולהתעמק.

"ספר הקודש היחידי בספרייה שלנו, חוץ מהתנ"ך הצבאי, היה מסילת ישרים. זיהיתי אותו בגלל אותיות הזהב על הכריכה, ואפילו לא זכרתי מאיפה הוא הגיע אליי. כבר בתחילת הקריאה הרגשתי שלא נפגשתי עם חדות ויושר כמו שתוארה שם, ואז הבנתי לאיזו שרשרת אני צריך לחבר את המשפחה שלי".

גל ואשתו החליטו לעזוב את הבועה ולהתרחק כמה שאפשר מהחברה שחיו בה כדי להגשים את חלום החקלאות. הם התרחקו עד עזוז, ומשם המשיכו לבאר מלכה. "התחלנו מאפס. החיים על גבול מצרים היו חדשים לנו, לפעמים כמו לחיות על הירח. לאט-לאט סיגלנו אורח חיים דתי, אם כי היינו די בודדים בזה. התרגלתי להתפלל ביחיד ולהסתגר כמשפחה בבית בשבת.

"יום אחד ראיתי אצל אחד מחברי בעזוז שהילדים שלו רואים במחשב תוכנית של ערוץ מאיר לילדים. נכנסתי לאתר בבית, וראיתי שיש שם ארכיון לשיעורי תורה. הורדתי כמה שיעורים מכל רב שהיה בארכיון, והייתי שומע אותם תוך כדי העבודה בחממות.

"אני זוכר את אותו יום, 50 מעלות בחממה. שמעתי שיעור אחרי שיעור של רבני המכון. הייתי מוקסם מהגודל של התורה. מעולם לא שמעתי לפני זה דיבורים כאלה. השיעור האחרון באותו יום היה של הרב אלישע וישליצקי זצ"ל. הוא דיבר בשקט ועם זאת בתקיפות. שוב ההרגשה של מסילת ישרים עלתה בי: בלי פשרות, אמת עד הסוף. נוטף זיעה הלכתי בין הערוגות מהופנט עד שהרב הרים את הקול, דפק על השולחן וקרע לי את האוזניים!

"המפגש עם השיעורים של המכון נתן לי כיוון אמוני. מצאתי לאן לשאוף, וכמו בעל תשובה מצוי באורות החלטתי שאני צריך לפתוח ישיבה בשטח החקלאי שלנו. ראיתי באתר את הטלפון של הרב ביגון, ובתמימות התקשרתי וקבענו פגישה.

"נסענו כל המשפחה למכון מאיר בירושלים. הרב ביגון עצר את סדר היום שלו, סייר איתנו באולפני הערוץ, ולא אשכח שהראה לי בגאווה את בית המדרש. לא הבנתי במה הוא מתגאה, זה נראה ונשמע כמו כיתה גדולה ומופרעת בלי מורה. הרי לא הכרתי משהו אחר מדממת המוות של ספריית האוניברסיטה.

"הרב הקסים אותי, ואמרתי לו שעוד מעט מתחילה שנת שמיטה, ואני מתכוון לשמוט הכול. 'אז תבוא לפה ללמוד', הציע. לא יכולתי לסרב, וגם אשתי לא. הגעתי באלול תשע"ד, התחלתי מיום ולילה בשבוע, ישן עם הבחורים. כשראינו איזה אושר וטוב זה מביא הביתה 'קיבלתי אישור' מאשתי להגיע לשלושה ימים בשבוע".

השמיטה הסתיימה, והחזרה לשטח בלבלה את גל. מצד אחד הוא חש כמיהה עזה להמשיך לגדול בתורה, ומצד שני רצון להישאר קרוב לאדמה. "דבר עם הרב אלישע", יעצו לו. גל שלח לרב הודעה, והם נפגשו. הרב שמע על הרעיון להקים בית מדרש חקלאי, עבר על מספרים בטלפון הלחצנים שלו, כתב על דף רשימה של מספרי טלפון ומסר לו. "בלי שאמר זאת במפורש הרגשתי שהוא תומך בי". אף אחד מאותם אנשים שעל הדף לא עזר לגל, אבל הידיעה שהוא יכול לדבר עם הרב אלישע ולהתייעץ איתו עודדה אותו שלא לוותר על החלום.

"המשכתי ללמוד בכל שבוע ולהמשיך לטפל בכרמים, והחלטתי לדבוק בשאיפה לבסס את המקום על עבודה עברית בלבד. האביב הגיע ואיתו עת הזמירות. הייתי חייב אנשים שיזמרו את הגפנים, שכבר התחילו ללבלב, ולא מצאתי אף עובד ישראלי אחד. הזמן היה דחוק וניסיתי להשיג פועלים זרים, אבל ברוך ה' כל הניסיונות עלו בתוהו.

"אני זוכר את הבוקר שהתקשרתי לרב אלישע ואמרתי לו: 'הרב, אין לי עובדים. מה אני עושה?' הוא אמר: 'אני נכנס לשיעור ומתקשר בסיומו'. ואז התקשר אליי בועז ואמר לי: 'אנו באים אליך'. ואכן, הרב הגיע עם עוד שישה חבר'ה ושני בחורים ממכון מאיר, והתחלנו לעבוד. הרב בא לעברי, מסתכל אליי קורן מאושר של עמל ומזמרה בידו: 'אני כל כך רגיל לחבר, והינה עכשיו אני צריך להפריד!' באותו יום עבדנו עד החושך, עד שהמשימה הושלמה.

"עברה שנה, והמשכתי להתייעץ עם הרב אלישע בכל הקשור למימוש החלום. כשחלה בפעם הראשונה ואושפז נתנו לו מהיין הראשון שעשינו, ולדברי בנו זה החיה אותו. לפני שלוש שנים, בט"ו בשבט, היו אמורים לבוא ממכון מאיר לחזק אותנו, אבל הייתה סערה גדולה והעניין בוטל, והינה למרות זאת הרב אלישע הגיע. הרוחות היו חזקות מאוד, והרב והחבר'ה הביאו איתם כמה עצים. עבדנו שם בקור העז עטופים במעילים כדי לשתול. הצעירים תפסו מחסה, אבל לרב לא היה אכפת מהקור.

"לאחר מותו של הרב, שתפס אותנו לא מוכנים, שאלתי את הרב ביגון מה דעתו שבט"ו בשבט נשתול כרם זיתים לזכרו של הרב אלישע, והוא אמר לי: 'אתה יודע? בדיוק חשבתי על זה גם…' מה שלא פסק לי הרב אלישע בחייו פסק לי במותו. ביקוריו בשטח שלנו היו, בלי ששמנו לב, נטיעה של עוד גרעין חקלאי תורני".

רוצים לתמוך בעבודה במקום או בתרומות? חפשו את גל באתר Meshek.tushia@gmail.com או בדף "משק תושיה" בפייסבוק