עדות חיה

יוסף זלמן קליינמן, ניצול מחנה אושוויץ ואחד מעדי משפט אייכמן, מספר על השואה בתיעוד מטלטל. בשבוע הבא יחגוג יוסף את יום הולדתו ה-90 עם כל משפחתו הענפה: הוא מגלם בהישגיו את ניצחון היהודים על הנאצים

כתב: רעות קרן

זכיתי לשמוע את סיפורו של יוסף קליינמן בזכות היכרותי ארוכת השנים עם נטע נכדתו, שסיפרה לי שסביה הוא ניצול שואה שהעיד במשפט אייכמן, אחד האחרונים שעודם בחיים.
בביתם החמים של יוסף וחיה קליינמן ראיתי על המדף תמונה של יוסף מדליק משואה כשלצידו בנו ונכדו החייל ועוד תמונות מטקסים ממלכתיים שהשתתף בהם. במהלך הריאיון הראה לי יוסף הרבה פריטים ששמר בקנאות מימי המלחמה, כדי שיהיו לו למזכרת ולהוכחה, אני קיבלתי את הרושם שהרצון לספר את מה שעבר הוא שהבעיר בו את הרצון לחיות ולעשות את כל המאמצים כדי להישאר בחיים.
יוסף כתב ספר על כל חוויותיו במלחמה, והוא מחלק אותו בבתי ספר ולחיילים שהוא מרצה לפניהם. בדף האחרון בספר כתב: "ראיתי עצמי מחויב לזכור את הדברים כדי לספר אותם אחר כך בלי שידעתי אם בכלל אצליח להינצל". 
ספר לנו על החיים שלפני השואה.
"בשנת 1939, כשהייתי בן 9, כבשו ההונגרים את האזור שלנו, את צ'כוסלובקיה, וצ'כוסלובקיה חדלה להתקיים כמדינה וכעם. בספטמבר החלה המלחמה הגדולה, והגרמנים כבשו את פולין. בכל המדינות שהם כבשו הם התחילו לפעול נגד היהודים ולגזור גזרות.

"הונגריה הייתה בת ברית של גרמניה. את כל הגברים גייסו לצבא, ואחר כך לקחו אותם לפלוגות עבודה בכפייה לצד הצבא ההונגרי. כל מיני גזרות חלו על היהודים, אבל לעומת מה שהתרחש מסביב, בשאר אירופה, התנחמנו שהגזרות הגדולות לא הגיעו לעיירה שלנו ולהונגריה.
"כשהייתי בן 12 עזבנו אני ואחי שלמה את תלמוד התורה ואת בית הספר והלכנו לעבוד, מכיוון שהמצב הכלכלי היה קשה מאוד ולא הייתה פרנסה. היינו סבלים בתחנת הרכבת, ואחר כך שמרנו על בוסתן פירות.
"19 במרץ 1944 היה תאריך גורלי. אני הייתי בן 14 ואחי היה בן 15.5, ונודע לנו שהרב יואליש, האדמו"ר מסאטמר, יבוא לשבע ברכות לעיירה שלנו. שבע הברכות נחגגו לאחיינית שלו, שהייתה יתומה. הוריה גורשו לאדמות פולין בשנת 1941 עם עוד עשרים אלף יהודים כיוון שלא הייתה להם אזרחות הונגרית, וכולם נספו שם.
"בהתחלה לא נתנו לנו להיכנס לאירוע, חשבו שאנחנו שני פרחחים שבאו לאכול, אבל אנחנו לא ויתרנו, הסתובבנו עד שהצלחנו להסתנן פנימה. היה שם שולחן ארוך, והרבי ישב באמצע. לפתע נכנס אדם, ניגש לרבי, נתן לו פתק וגם לחש לו משהו באוזן. הרבי קרא מהנייר, קם בזעזוע ודפק בידו על השולחן: 'רבותיי, אנחנו מסיימים את הסעודה הזאת מייד וכולם מתפזרים הביתה'. קמה מהומה גדולה, ועד מהרה נודע שהצבא הגרמני כבש את הונגריה במבצע בזק. שם התחילה השואה של יהדות הונגריה.

"כל מי שהיה שם חוץ מהרבי הגיע לאושוויץ אחר כך. אחרי השואה לא ידעתי מה קרה לזוג הצעיר, ולפני כמה שבועות קיבלתי טלפון מארצות הברית, מאישה שמחפשת את יוסף קליינמן. היא אמרה שקראה באיזה עיתון ישן את הסיפור שלי על שבע הברכות וסיפרה שהיא הבת של אותה הכלה. 75 שנה חלפו מאז, ואני נורא התרגשתי. היא סיפרה שהוריה נשארו בחיים והיגרו לארצות הברית. עשר שנים לא היו להם ילדים, ואחר כך נולדו להם בת ובן. אחרי כמה שבועות באו אליי שני אברכים, צאצאים של אותה כלה. היא כתבה ספר באנגלית, והם הביאו את הספר ועשו השוואות בין מה שאני כתבתי למה שהיא כתבה על שבע הברכות".

 בליל הסדר אני מספר לנינים ולנכדים שהיהודים שיצאו ממצרים גם הם לא הספיקו לאפות את הלחם. ההבדל הוא שהם הלכו מעבדות לחירות, ואנחנו הלכנו מחירות לאובדן.

מחירות לעבדות
"רצנו הביתה וסיפרנו שהשואה הגיעה אלינו. שבוע אחר כך פורסמה הגזרה הראשונה: ללבוש טלאי צהוב. אימא השיגה טלאי צהוב ותפרה לכולנו. הגיע פסח, ולא ידענו שזה יהיה הפסח האחרון של המשפחה. יום אחרי פסח יצא הצו הראשון: כל היהודים צריכים להיכנס לגטאות. הגענו לגטו, שהיה במרכז העיר. בעיירה שלנו היו ארבעת אלפים יהודים, ומכל הכפרים מסביב לקחו יהודים לגטו עוד ששת אלפים איש, והגטו היה צפוף מאוד.
"אבל זה לא ארך הרבה זמן. ב-18 במאי אמרו לנו שכל היהודים שגרים ברחוב שלנו צריכים לעזוב את הגטו. הפיצו שמועה שלוקחים אותנו למערב הונגריה. אימא השיגה קמח. היה לידנו בית של איכר, וכולם התחילו לאפות שם לחם. התור שלנו להכניס את הבצק לתנור הגיע ממש לפנות בוקר. הכנסנו את הבצק לתנור, והאיר היום. התחילו לצעוק שנצא מהבית, והלחם שלנו בתנור. לא הייתה ברירה אלא להוציא את הלחם. הוא שרף את הידיים ולא היה אפוי.
"אימא חילקה לנו את הלחם הזה ושמה לכל אחד כיכר בתרמיל גב. לאחר הליכה קצרה התחיל לשרוף לנו הלחם בגב, עצרנו בין העצים ואימא התחילה להוציא את הלחמים ושמה אותם בתרמילים שנשאנו ביד. 

בליל הסדר אני מספר לנינים ולנכדים שהיהודים שיצאו ממצרים גם הם לא הספיקו לאפות את הלחם. ההבדל הוא שהם הלכו מעבדות לחירות, ואנחנו הלכנו מחירות לאובדן. 
"הגענו לאושוויץ. הרכבת עצרה, טיפסתי על החלון וראיתי את כל האזור מוקף גדרות תיל ומגדלי שמירה. פתאום נפתחה הדלת בקול רעש גדול, 'לצאת מהקרונות', וצועקים ביידיש, בגרמנית, בהונגרית, 'להשאיר את החפצים בקרון ולרדת'. עזרתי לאבא לרדת מהקרון, בקרונות משא אין מדרגות.

"היום צמח לו אגף חשוב מאוד במגזר, האגף החרד"לי, והוא פנה לתפיסה החרדית בעניין, שמתנגדת לפשרות. אלו פערים קשים שגורמים לכך שהצדדים לא באמת יכולים להסכים על יותר מדי בתחום".

"היינו צמאים נורא. ממעט המים שקיבלנו בהתחלה אבא שלי לא שתה, הוא נתן לנו. בחוץ טפטף גשם דקיק. השארתי את אבא ליד הדלת. לידנו הייתה ערמה של חפצים מהרכבת הקודמת שלא הספיקו לפנות. ניגשתי לערמה ולקחתי ספל קטן. אבא היה כולו מיובש. שמתי יד אחת מאחורי גבו, וביד השנייה החזקתי את הספל והצלחתי לתפוס כמה טיפות שירדו מגג הקרון. נתתי לאבא להרטיב את השפתיים. באותו זמן נעלמו אימא ואחותי. ברגע הראשון גם את אחי לא ראיתי.
"אני מאמין שבזכות מצוות כיבוד אב ואם זכיתי להישאר בחיים, כמו שכתוב: 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך'. בעוד שבועיים אהיה בן 90. התקדמנו, אני תמכתי באבא ואח שלי הלך כמה שורות לפנינו. הקצין הגרמני הפריד ביני ובין אבא: את אבא הוא שלח למוות, ואותי הוא שלח לעבודה.

"שמתי לב שאני הכי צעיר, מתחת לגיל שלי לא נכנסו למחנה. למוחרת היום עמדתי ליד הגדר ושמעתי שיחה בין שני יהודים שהגיעו למחנה זה עתה עם אסיר ותיק. הוותיק אמר להם: 'אתם רואים את ארבע הארובות שם, עם העשן? זו לא מאפייה, זה קרמטוריום. שם שורפים עכשיו את המשפחה שלכם, את הילדים שלכם'. הזדעזעתי. איך אפשר לדבר ככה?
"סגרו אותנו בצריף. היינו רעבים, לא היה מספיק אוכל, והיינו הולכים לבקש אוכל מהוותיקים. בכל מפגש איתם לפני שהיו נותנים חתיכת לחם או משהו היו מתחילים לומר: 'אתה יודע איפה אתה נמצא? אתה יודע שאין לך משפחה? שנשארת לבד? כל מי שנכנסת איתם למחנה לא חיים יותר', ככה, בברוטליות.
"היו נערים שכשחזרו לצריף היו עולים על הדרגש, מתכסים בשמיכה ובוכים. בתקופת השיא של מחנה אושוויץ, בפרק זמן של שבעה שבועות, נרצחו 438 אלף מיהודי הונגריה. כל הארובות פלטו להבות עשן יומם ולילה, להבות וגם עשן שחור. לפעמים העשן היה עולה לשמיים ומכסה את כל רחבי אושוויץ בריח חריף של שריפת עצמות. הוותיקים אמרו שעוד לא הייתה כזאת השמדה באושוויץ, ואם זה יימשך ככה לא יישארו יהודים באירופה".

מה אתם עשיתם במחנה?
"לא עשינו כלום. היינו בצריף. רק היינו מתגנבים לבקש אוכל מהוותיקים שעבדו במחנה כפועלי בית החרושת למוות".
 אז למה שמרו עליכם במחנה?
"הו, זו השאלה. עד היום לא יודעים למה".

הנערים של מנגלה
"היינו שם ארבעה או חמישה שבועות, ואז כמה נערים חלו זאבת. לקחו אותם, והם לא חזרו. עשו הסגר הרפואי על המחנה ואסרו על כולם לעזוב את הצריף, ועשו לנו בדיקות רפואיות. כמעט בכל יום בא ד"ר מנגלה לבדוק אותנו. הוא בדק גם את הגרון שלי. הייתה שמועה שאם זה יקרה עוד פעם, יחסלו את כל הצריף.
"באותו זמן אלפים עמדו בתור להיכנס לתאי הגזים, ופה התעסקו עם אלף נערים בבדיקות רפואיות. לא עשו בנו ניסויים. היינו עולים עד לקומה השלישית של הדרגש ויושבים סביב בחור שהיה מספר לנו סיפורים על אושוויץ, על בריחות שכשלו, ותמיד היה אומר: 'כן, כן, ילדים, מאושוויץ יוצאים רק דרך ארובה, וגם אתם תצאו משם'. שנאתי אותו בליבי. בסוף התברר שהוא צדק.
"אחי קיבל ג'וב – הוא היה מהנערים הגדולים – להביא את חביות המרק הגדולות. ארבעה נערים סחבו כל חבית עץ כזאת. המרק היה סמיך, ובשכר ההתנדבות הייתה לנערים זכות ללקק את החבית אחרי שחילקו את הכול, והם היו מתחלקים ביניהם בימים. כשאח שלי היה מקבל את החבית הוא היה מגרד ומלקק אותה, ואחר כך היה מוסר אותה לי. אני הייתי מכניס את הראש לתוך החבית, ואחר כך הייתי נותן לחבר, והחבר לחבר. בכל יום אחר הצוהריים היה אפשר לראות נערים עם הראש בתוך החבית מלקקים. וכאשר החבית הזאת הייתה מוחזרת היא הייתה נקייה לגמרי.
"ראש השנה התקרב. באושוויץ היה נוהג: בחגים היהודים היו מחסלים את כל אלו שלא עובדים, שלא מביאים תועלת לרייך. כך הגענו לקראת ראש השנה שלושת אלפים נערים. ערב ראש השנה היה יום ראשון. ביום שישי לפנות ערב, בפקודת התפזרות אחרי הספירה, הבנו שקורה משהו במחנה. ד"ר מנגלה וסגנו ד"ר טילו הגיעו וציוו על כולנו להתפשט ולהניח את החולצה על הרצפה, ומנגלה התחיל לעבור לפני השורות. כל הנערים הרזים והקטנים נשלחו אל הכביש, כל הגדולים – אל השער האחורי. הוא הגיע אליי ושלח אותי אל הכביש.
"הבנתי מייד שהמצב קריטי. אני זוכר שהשתהיתי קצת, חשבתי אולי התקדמו ואז גם אני אלך עם הגדולים ולא ישימו לב, אבל סגנו של מנגלה התחיל לצעוק 'גם אתה הולך לכביש'. כל אחד לקח את החולצה שלו, והתלבשנו על הכביש. התלבשתי והחלטתי שאני בורח. ברחתי לצריף של אחי, ואז חזרתי לצריף שלנו. שם תפס אותי מפקד הצריף ושאל אותי מי אני, והחברים אמרו לו שיש לי פה אח. הוא שחרר אותי וחזרתי לצריף.
"ידענו שבערב ייקחו את הצעירים, וכך היה. הגיעו משאיות, והכריזו שמי שיהיה בחוץ ייהרג. כיסיתי את ראשי בשמיכה ותקעתי את אצבעותיי באוזניים. כל הקיץ הזה, שבאו לשם כל המשלוחים, אף אחד מהם לא ידע שזו דרכו האחרונה. אף אחד מהם לא צעק ולא בכה, אבל אנחנו כל הקיץ באושוויץ ידענו הכול, והנערים שלקחו אותם ידעו הכול, והצעקות שלהם היו נוראיות. 'אבא', 'אימא', 'שמע ישראל'. אחרי כמה שעות השתתק הכול. אנחנו נשארנו וחשבנו שבזה נגמר העסק".

העדות במשפט אייכמן
"אח שלי היה מארגן את המוצרים של האוכל, ובערב יום כיפור הוא הגיע לספר בשמחה רבה שהביאו את האוכל של הערב, ויש מנה כפולה של לחם. שמחנו: נוכל לצום, עוד לא היה דבר כזה. אני לא יודע אם זה היה רק לנערים או לכל המחנה, אבל זה היה משהו יוצא דופן. בשעת אחר הצוהריים העמידו את כל הנערים במגרש הכדורגל שנועד לצוענים שהיו שם כמה חודשים לפנינו. היהודים לא שיחקו כדורגל.
"סידרו אותנו במגרש בקבוצות של מאה. חמישה זה מאחורי זה. כולם התרוצצו, וזו הייתה הפעם הראשונה שאספו את כולנו ביחד. פתאום עבר רעד בכל המגרש: ד"ר מנגלה הגיע. כשראינו אותו ידענו בשביל מה אוספים אותנו. הוא עבר ממש על ידי, והקבוצה שלי הייתה ליד הכביש. הוא עלה למגרש והסתכל לצדדים. בפעם הראשונה כל הנערים, אלפיים נערים בערך, מתרוצצים קפואים.
"מבטו נפל על נער קטן מגטו לודז'. הוא ניגש עליו והסתכל עליו. איך הוא התחמק בסלקציה הקודמת? איך הוא פספס אותו? הוא שאל אותו: 'בן כמה אתה?' שקט מוחלט השתרר במגרש. כל מילה נשמעה. הילד-נער הזה אמר: 'אני בן 18'. מנגלה התרגז והתחיל לצעוק: 'אני אראה לכם', וביקש שיביאו לו פטיש ומסמרים וקורת עץ. מישהו רץ להביא את הדברים, ובינתיים דממה.
"כשהגיע האיש עם הכלים הסתכל מנגלה לצדדים ומצא שם איזה נער גבוה מצא חן בעיניו, תפס אותו, הוביל אותו לשער במגרש, הצמיד אותו לעמוד של השער וציווה עליו לדפוק את הקורה לעמוד של השער בגובה שלו. כולם היו צריכים לעבור ליד הקרש. כל מי שראשו לא הגיע לקרש הלך למות. הוא לא אמר כלום, אבל אנחנו ידענו. הסתכלתי ושקעתי במחשבות. אני אמות. אח שלי אמר לי: 'אתה רוצה לחיות? תעשה משהו'. וכאילו התעוררתי מאיזה חלום. תעשה משהו.
"מה עושים? היו על המגרש חתיכות אבנים. התחלתי לדחוף אותן בנעליים, מילאתי את הנעליים באבנים ונעמדתי. ככה השגתי עוד כמה סנטימטרים. בסוף אמרתי לאח שלי שאני לא יכול להחזיק מעמד ואני הולך לזרוק את האבנים, והוא אמר לי: 'אל תזרוק, אני אתן לך משהו'. היה לו כובע מסמרטוטים. הוא נתן לי את הכובע, קרעתי אותו וריפדתי את הנעליים. הגובה שלי עדיין לא נראה לאחי טוב. הוא שאל שם איזה נער אחד: 'מה אתה אומר?' הוא אמר לו שזה לא מספיק. פחדתי גם שברגע שאלך יראו שיש לי אבנים בנעליים, והחלטתי לברוח.
"התחמקתי בין השורות. ממול הסתדרו כל מי שהשיגו את הגובה, והקטנים שלא השיגו את הגובה הלכו לצד השני של המגרש. הסתננתי בין הקבוצות. לכל קבוצה הייתה מסגרת: אחרי כל מאה היו פתוחים עוד קבוצה. הקבוצה הזאת לא הייתה מלאה, והסתננתי אליה. אחרי זה איזה נער ראה מה עשיתי וגם הוא הסתנן, ומנגלה כנראה ראה והתחיל לצעוק שמחבלים בעבודה שלו.
"הפסיקו את הסלקציה הרגילה והעבירו את הקבוצה שלי שוב מתחת לקרש. התחלתי ללכת, ועברתי ליד הקבוצה שלי, שעוד לא עברה והיה חסר בה אחד, כי זה היה המקום שלי. בשניות לפני שהגעתי לשורה שלי, באמצע ההליכה, במקום צר, עזבתי את ההליכה הזאת ונכנסתי למקום הריק, כמו איזה מלאך הרים אותי, לא ייאמן, כאילו אני הולך על עננים, בשניות. אחרי זה שוב מהמקום שלי ברחתי ולא תפסו אותי. החלטות של שניות. פלא פלאים.
"כשהתחיל להחשיך באו לקחת אותנו לצריפים והייתה מהומה גדולה. עשרות נערים מהקטנים ברחו והצטרפו לגדולים. אמרתי: מילא אחד בורח, שניים, אבל עשרות? הם יבואו לחפש וימצאו גם אותי. לא הצלחתי להירדם. הייתי מוטרד. מה יקרה אם יעשו חיפוש? הרי במהלך הספירה כולם עומדים במסדר, והכי קל לבוא לפני השורות ולתפוס את הקטנים. החלטתי שאני צריך להיות השלישי בשורה או הרביעי, רק לא האחרון או הראשון. כך לא יראו. וצריך לוודא שבשורה שלי לא יהיו גבוהים. שמתי את אח שלי בשורה לידי, אם נצטרך להתחלף.
"כל מה שחזיתי מראש התרחש. היה מסדר, פקודת ההתפזרות לא הגיעה, ואמרתי: 'הולכים לחפש את הקטנים'. כל המחנה עמד במסדר. במקום שלי היה שטח קטן, לא היה אפשר לברוח. עוד נער הולך, עוד נער הולך. גם כמה מבוגרים הלכו. שום דבר לא זעזע אותי באושוויץ כמו הדבר הזה. עוד מעט גם אני אלך ככה, עד מתי אפשר? ועוד נער. רעדתי וניפחתי את הלחיים שלי ואמרתי לעצמי 'אני גדול, אני בסדר'. כמעט בכיתי ואמרתי לעצמי אסור לי לבכות, אני צריך להיות גדול.
"ואז ד"ר מנגלה הגיע, והכול קרה כמו שחזיתי מראש. המפקד מתייצב מאחוריו, התחיל לעבור לפני השורות, ואני התמתחתי ואמרתי לעצמי 'אני גדול, אני בסדר'. הוא שנייה הישיר מבטו אליי, והמשיך. לא ייאמן. זה היה ביום הכיפורים. מאז כשאני יושב בבית הכנסת בחגים הכול עובר לי בראש".

לצאת מגיא צלמוות
"באחד הימים בחול המועד סוכות נודע לנו שרושמים משלוח שיצא מאושוויץ של אנשים חדשים שהגיעו לא מזמן. הם היו מלאים יותר מאיתנו, ראו שאנחנו לא שייכים כי היינו רזים, אבל ניסינו להסתנן אליהם. ד"ר מנגלה שלח את אחד הפרופסורים, מפקד בית החולים, לבדוק אם אין שם נערים שהסתננו. הפרופסור הגיע והתחיל למשש לי את השרירים של היד. ידעתי שזה רגע קריטי והסתכלתי לתוך עיניו, ככה שידע שאם הוא מוציא אותי מהשורה הוא כאילו פוסק לי פסק דין מוות. אני ככה הסתכלתי עליו לא הורדתי את המבט. הוא עזב את היד שלי, וראיתי שהוא החליט שלא יגרום למותו של נער. שנים רבות אחר כך חלמתי שקצינים גרמנים בודקים לי השרירים. אשתי הרבה פעמים העירה אותי מהחלומות האלה. היא ידעה שאני נמצא שם.

"הצלחנו להסתנן למשלוח הזה. הלכנו להתרחץ וקיבלנו בגדים נקיים, התייצבנו ליד השער, אלף וחמש מאות איש בערך. לא רחוק מהשער הראשי הציבו שולחן וספסל, ושני פקידים הביאו את כל הרשימות. פתאום נכנס ד"ר מנגלה. כשראינו אותו חשבנו שהכול אבוד. הוא התיישב במקום הפקידים ליד השולחן וציווה על כל המשלוח לעבור בשורה עורפית לפני השולחן שלו. כל הנערים ברחו מהשורה. הסתתרנו ליד המטבחים וראינו איך נער מתייאש הולך לצריף שלו, ועוד נער. ראיתי שהחלום לעזוב את אושוויץ הולך ונעלם. 
"פתאום מישהו קרא בשמי; אח שלי עמד עם כל מי שעברו מאחורי מנגלה. ממרחקים בא הקול שלו. פתאום ראיתי שביד הוא מסמן לי לעקוף את המטבח. התחלתי לצעוד. מאחוריי שמעתי עוד צעדים, חשבתי שרודפים אחריי, אבל זה היה עוד ילד שראה את הסימנים והלך אחריי. חציתי את הכביש בין ד"ר מנגלה ובין החיילים ששומרים על השער. איך הוא לא הבחין בי אני לא יודע.
"לפתע בא הקאפו הראשי לספור את השורות, וכשהגיע לשורה שלי נדהם. הקאפו הראשי, מפקד המשטרה. נבהלתי נורא, הסתכלתי לתוך עיניו וביקשתי רחמים. הוא חייך אליי והמשיך. הוא הציל אותי. אחר כך חילקו לנו מעילים ויצאנו לרכבת. כל חייל שראיתי ברחוב חשבתי שהוא ד"ר מנגלה. הגענו לתחנת רכבת וכל אחד קיבל כיכר לחם שלמה. כל אחד שמקבל לחם שלם ברכבת יודע שהוא הולך לנסוע דרך ארוכה. ד"ר מנגלה לעולם לא ישיג אותי.

"עלינו לרכבת חמישים איש, וכולם התיישבו, אכלו ונרדמו. בלילה הקודם לא ישנו כלום, וכל היום היינו על הרגליים. גם שלמה אחי נרדם על ידי. ואני ישבתי ופחדתי להירדם, מי יודע, אולי הלשינו, אולי ידעו, אולי ראו. חיכיתי שהרכבת תיסע, וכשהתחילה לנסוע חשתי הקלה. כשאני מספר את הסיפור הזה אני אומר את הפסוק מתהלים – יסור יסרני יה ולמוות לא נתנני  .
"איזה אושר היה בנסיעה הזאת. כל ימי חיי כשאני נזכר בנסיעה הזאת אני מרגיש כאילו עכשיו זה קרה לי. כולם היו מודאגים, לאן נוסעים, ואני אמרתי: אני נוסע, עוזב את אושוויץ. בחיים שלי כשהיה לי משהו רע הייתי נזכר שעזבתי את אושוויץ. קשה להסביר את זה".

במחנה דכאו בגרמניה 
"היה יום ראשון. פעם בשבועיים לא הלכו לעבודה ביום ראשון וההשכמה הייתה מאוחרת, אבל אני לא חיכיתי להשכמה. הייתי נער סקרן. לאן הולכים? למטבח. מכל החלונות הסתכלו בי עובדות המטבח ושאלו: 'אתה מבין הונגרית? יידיש?' אמרתי: 'גם וגם'. שאלו: 'איך חיים באושוויץ יהודים?' עניתי שאין ילדים, אין זקנים, את כולם השמידו. הן שמעו את זה, אחת אפילו הרימה עליי יד: 'אתה שקרן, פלוני שקרן, נבזה'. וברחו ממני. נדהמתי. מה עשיתי? ואז נזכרתי איך הגבתי באושוויץ וסלחתי להן. נשארתי בחיים במחנה בזכות הבחורות האלה. הן היו מבריחות לי אוכל. שבעה חודשים הייתי שם. עבדנו בבניין. נורא, מקום נורא. אחר כך הוא היה מחנה חולים.
"ההשמדה באושוויץ נפסקה ב-1 בנובמבר. עד אז כל המחנות שהיו בהם חולים שלחו אותם להשמדה באושוויץ, ומאז הפכו את דכאו למחנה חולים. אחרי שבעה חודשים פינו אותנו למחנה אחר, ובמחנה הקודם נשארו בערך 360 איש. הגרמנים, לפני שבא הצבא האמריקאי, שרפו את המחנה על יושביו. האמריקאים הזדעזעו כל כך, הם צילמו תמונות ותלו אותן בדרום גרמניה, במקומות ששחרר הצבא האמריקאי. תלו אותן ברחובות העיר עם דברי תוכחה על העם הגרמני". יוסף

מציג את הכרזה: "זה הפלקט. 360 איש השמיד. את הפלקט הזה קיפלתי ולקחתי איתי. יש לי פה העתק". 
למה לא זרקת את החפצים? איך הגעת איתם לארץ?
"ביום השחרור, אחרי שאכלתי לשובע נקניק שטיגנו אני ואחי בתוך הבהלה, בתוך התותחים, הלכנו להתלבש. באנו למחסן הבגדים ואמרתי לחבר'ה: 'קחו לכם בגדים למזכרת'. כולם הסתכלו עליי: 'מה אתה, משוגע?'"
"הכובע הזה היה איתי באושוויץ, ואת המעיל לקחתי חדש למזכרת. באושוויץ לא היה לנו מספר, בדכאו קיבלנו מספר. במחנה בקפריסין, במעצר הבריטי, היה לי זמן, אז תפרתי את המספר שלי על הבגד".
איך הגעת להעיד במשפט אייכמן?
"אח שלי שירת במילואים עם עיתונאי שסיקר את משפט אייכמן בשביל כמה עיתונים. הוא רצה לדעת כל מיני מושגים וידע שאחי היה באושוויץ. אחי אמר לו: 'לך לאח שלי, הוא יסביר לך את הכול'. ישבתי איתו שעתיים וסיפרתי לו את סיפור הנערים שהיו באושוויץ, והוא דיבר עם האוזנר שאעיד.
"לפני העדות שום פרסום לא היה עלינו, על הנערים באושוויץ. קראתי את כל הספרים שפורסמו על אושוויץ, ולא היה אפילו אזכור קטן של הנערים. היינו בקצה אושוויץ. פעם הלכתי למערכת העיתון מעריב לספר להם, והם הסתכלו עליי מוזר. כל הזמן אמרתי: 'אני צריך לספר'".

כתבות נוספות באותה קטגוריה

מהפכה של שמחה

צופיה לקס, סטנד-אפיסטית, שחקנית ויוצרת תיאטרון, אם לתשעה המתגוררת ביישוב עפרה, אישה מלאת אנרגיות השומרת

קרא עוד »

קריאת כיוון

אסף משניות בפעם הראשונה מאז ממשלתו של אהוד אולמרט הולכת המפלגה הדתית-לאומית, ימינה בגלגול הנוכחי,

קרא עוד »

הנגשה עכשיו

קרוב לעשור שמתנהל מאבק עיקש להנגשת מערת המכפלה לאוכלוסיית הנכים. השבוע, עושה רושם שהמאבק נכנס

קרא עוד »

עדות חיה

יוסף זלמן קליינמן, ניצול מחנה אושוויץ ואחד מעדי משפט אייכמן, מספר על השואה בתיעוד מטלטל.

קרא עוד »

מגזר קרוע

הריצה המסתמנת בשני ראשים בסבב הבחירות הקרוב מהווה תמונת מראה לתהליך שעובר המגזר הדתי בכללותו:

קרא עוד »
בנצי גופשטיין וברוך מרזל

פסולי בג"ץ

לאחר הפסילה הלא מפתיעה שנפסלו בבג"ץ נציגי עוצמה יהודית בנצי גופשטיין וברוך מרזל יצאנו לשמוע

קרא עוד »

חיים שלי

מאיר טרבלסי אוריאל שמחה עזרה ראשונה בהצלת חיים, אוריאל שמחה מספר על קורסי העזרה הראשונה

קרא עוד »
צילום: אפרת ורד

הלכה למעשה

כתבת מגזין | מאיר טרבלסי התלמידים המתכוננים בימים אלו לחידון ההלכה הגדול מתרגשים מאוד, ואיתם

קרא עוד »

קרואי העדה

כתבת מגזין | רונית עצר תלמידי חכמים בני העדה האתיופית לומדים בכולל יום-יום וניגשים למבחני

קרא עוד »