קול מבשר חוגגת יובל

דביר גופשטיין

בסוף השבוע שעבר חגגה ישיבת קול מבשר במבשרת ציון יובל שנים להקמתה. לפני שנתיים נפתחו בישיבה שתי מגמות מיוחדות: סביבתית וחקלאית. המגמות, שנקראות 'מעלה אביה' ע"ש אביה יהושע ז"ל גולדברג, מחנכות את התלמידים לתורה עם דרך ארץ ולאהבת האדמה. לרגל חגיגות היובל שלחנו את כתבנו,
תלמיד במגמה החקלאית 'מעלה אביה', להביא את הקולות מהכנס

בשבוע שעבר חגגתי יובל במסגרת כנס היובל שנערך בישיבתי, ישיבת קול מבשר, כתלמיד במגמה החקלאית במעלה אביה. עד הכנס הכרתי את הישיבה קצת יותר משנה, בכנס נחשפתי לחמישים השנים שקדמו לה. היה מדהים לראות מצד אחד את בוגרי מחזור א' (בני 60 פלוס), ומצד אחר תלמידים שלומדים בישיבה כעת. היה אפשר לראות את ההתרגשות על פניהם של הרבנים בישיבה כשראו את הבוגרים, שעם חלקם לא נפגשו גם עשרות שנים. התרשמתי מתערוכה מרהיבה ומרתקת בהפקת פרסומי ישראל, מסרטים מדהימים בהפקת אולפני אתרוג וממקהלת הבוגרים שהנעימה את הערב.
לכנס המרשים הגיעו מאות בוגרי הישיבה לדורותיה, רבני הישיבה ומקימיה, ובהם הרב יוסי שריד, הרב אליהו סופר והרב שבתי זליקוביץ', ראש הישיבה הנוכחי הרב צבי שפיגל, השופט לשעבר צבי טל וישראל גולדברג מנכ"ל 'קרן אביה' ואביו של אביה יהושע ז"ל גולדברג.

תלמידים שמתעסקים בגאולת האדמה של ארץ הקודש יודעים להגיד בעצמם שהעבודה הזאת היא לימוד התורה שלהם

ישראל גולדברג אביו של אביה ז"ל ריגש את המשתתפים כשאמר: "אביה היה כל כולו חיבור של אהבת הארץ עם אהבת ישראל. הקשר שלו לאדמת הארץ, העבודה שלו בחקלאות אצל סבא אברהם ברט שיחי' באדמות כפר מימון ובמשקי חבל עזה והמאבק שלו על כל רגב אדמה בכפר דרום ובחומש באים לידי ביטוי ומונצחים באופן עמוק ומרגש מאוד בישיבת מעלה אביה. העשייה החינוכית הברוכה והמסורה של צוות הישיבה, חינוך הנוער לאהבת התורה ועבודת רגבי אדמת ארץ ישראל מביאים לידי ביטוי יותר מכול את מורשתו ואהבתו הרבה של אביה שלנו, אני מקווה ומתפלל שהקב"ה ישלח לנו את הכוחות ואת היכולת לקדם ולהנציח את מורשתו של אביה עוד שנים רבות קדימה".
ניצלתי את הזמן להסתובב ולהתרשם קצת ממה שהישיבה עברה בחמישים שנותיה. המגמה החקלאית שנפתחה בשנים האחרונות מביאה ללימוד התורה ערך מוסף ובו חזרה לאדמתה של ארץ ישראל וחיבור של הנוער אל האדמה.
הרב נתנאל פורקוביץ', שהקים את המגמה החקלאית והסביבתית מעלה אביה, סיפר לי על הקמת המסלול: "כששומעים מסלול חקלאי אומרים: 'הנה בטח עוד תוכנית לנוער בעייתי'. אז זהו, שהכוונה שלנו שונה. המחשבה שלנו לקיים את התוכנית הזאת בישיבה יוצאת מנקודת הנחה שלכתחילה זאת הבריאות של הנער, כשליבו יוצא למרחבים. אם נשים אותו בכיתה יותר מעשר שעות ביום, הנער לא יוכל להתפתח כמו שצריך, וכל הכוחות שלו יישארו גנוזים עמוק בתוכו ולא יצאו מן הכוח אל הפועל. כאשר אנחנו רואים נערים מלאי חדוות יצירה בעבודה, והחיוך מחזיר להם את החיים בקריאת כיוון של 'מצאנו את דרכנו', השמיים הם הגבול".

איך מחברים את התלמידים לעבודה חקלאית?
"לא צריך לחנך לעבודה. אם יש חיבור בליבו של הנער לעבודה פיזית, מכאן והלאה צריך רק להתמיד עם הנער ולא לוותר. כמו שאני יודע ששיעור גמרא או מתמטיקה הם חובה, גם העבודה החקלאית היא חובה לכתחילה במערכת הלימודים, ואני לא מוותר לנער על כלום, לא לו ולא עליו".
ואיך זה משתלב עם לימוד?
"הרבה פעמים הנערים בעצמם אומרים 'אנחנו חפצים ביותר לימוד תורה בישיבה', ואנו משתדלים לתת מענה לזה. לדוגמה, בשנה הבאה יהיה בכל יום לפני העבודה לימוד משותף עקב בקשה של התלמידים להגביר את לימוד התורה. בכל יום יש סדרים של לימודי גמרא ועוד שיעורים שהתלמידים יזמו בישיבה. עם זאת תלמידים שמתעסקים בגאולת האדמה של ארץ הקודש יודעים להגיד בעצמם שהעבודה הזאת היא לימוד התורה שלהם".

הרב אייל ארוש, מרכז המגמה החקלאית מעלה אביה, החל בצעירות לשקם את ואדי מבשרת ועסק בחקלאות במקום. כיום עובדים תלמידי הישיבה בוואדי, משקמים אותו ומגדלים בו גידולים חקלאיים. לרב אייל, שגדל במבשרת, יש סיפור חיים מעניין.
"מגיל צעיר נמשכתי לעבודה של טבע ועבודת חקלאות, ועם השנים זה הלך והתחזק. אחרי הצבא נסעתי לטייל בחו"ל, וכשחזרתי היה לי ברור שאני רוצה לפתח לעצמי דרך בחיים. כשסיימתי ללמוד אומנות בבצלאל הלכתי לגליל עם אשתי לעתיד ועם עוד חבר כדי לבנות חיי חקלאות. חלמתי אז על חיים שהאדם מגדל לעצמו את המזון, מייצר לעצמו את החשמל, אוגר לעצמו את המים. בגליל התחלתי לעבוד בבנייה אקולוגית, בנייה מבוץ, אבל הרגשתי שעם כל העשייה שם זה לא מגיע לשום מקום.

"חזרתי הביתה להורים ויצאתי לטייל בוואדי הילדות שלי, המקום שגדלתי בו. פתאום הציפה אותי התחושה של בית. מאוד יפה שם בגליל, אבל לא הרגשתי בית שם. כשהגעתי לוואדי פתאום הרגשתי במקום, כל כך בבית, ואז הבנתי שיש פה משהו שאני צריך להתמקד בו. התחלתי פשוט לגזום את העצים, ותוך כדי טיפול בעצים פתאום קיבלתי השראה מאוד גדולה: הבנתי שבאמת חסר במקום שלנו (מבשרת) קשר אל המקום, אל הבית. מתוך כך גם חזרתי בתשובה מתוך בקשה אמיתית לגעת בשורש, במי שאני. "התחלתי לבנות ולשקם את המדרגות החקלאיות, לטעת עצים, לעבוד בחינוך. עבדתי בהתחלה עם ילדים מהרחוב, וזה גדל וגדל עד שהקמנו את המגמה החקלאית. כל הזמן המחשבה היא איך אנחנו יוצרים את הקשר בין מי שחי פה ובין קרקע. זו ארץ ישראל, הבית שלנו, אי אפשר שיהיה רק קשר של תיירים ושל נוף יפה, אלא יש לברר באמת מה התפקיד שלנו כאן, מה האחריות שיש לנו כאן למקום. כל עץ הוא אחריות, כל טרסה שיש לנו כאן היא אחריות.

"המגמה החקלאית שלנו לא רגילה, לא כמו בבתי ספר וישיבות אחרות, ששם המטרה היא לעזור לחקלאים בעבודה עברית. פה אנחנו חלוצים, משקמים פה אזור חקלאי קדום. יש בוואדי הזה שרידי חקלאות מתקופת בית ראשון, בית שני. לא רק שאנחנו משקמים אזורים שבעבר הייתה בהם חקלאות, אלא אנחנו חוזרים לנתיב, לדרך האבות, לנתיב של הבית. אנחנו לומדים שהמדרגות החקלאיות התחילו כשעם ישראל נכנס לארץ. אנחנו ממשיכים את מה שהופסק אז.
"חקלאי צריך להיות היום איש היי-טק כדי להתפרנס כמו שצריך. אלו דברים חשובים, אני לא אומר שלא, אבל אנחנו מדברים לא על חקלאות כלכלית אלא חקלאות רוחנית. אנחנו רוצים להשלים את הקומה של האדם, של עם ישראל בארץ ישראל, להופיע את הדבר הזה גם כאן במבשרת, שהיא כביכול מקום עירוני".
אז מה עושים בפועל?
"אנחנו משקמים את כל מערכות החקלאות שיש כאן. זה מתחיל קודם כל מ'עין מבשר'. שיקמנו אותו ובנינו גם מקווה, ובחקלאות שלחין אנחנו משקים את המדרגות החקלאיות בשלוחות של מים ממי המעיין: יש לנו מטעים, בוסתנים וכרמים. יש לנו גם חיטה ואפילו דיר עיזים. במתחם הישיבה אנו מגדלים פטל ורימונים. נוסף על כך הכשרנו חלקות בוואדי שנועדו לזמן משפחות להיות שותפות ולהקים לעצמן גינות מאכל. בחלקות אלו עובדים ילדים, סבים, סבתות.
"כל דבר שאנחנו עושים פה הוא לא ענקי, הוא לא עשרות ומאות דונמים, אבל יש לו נתיב משלו. גידול הצאן למשל מושלך על יערנות, על איך יוצאים עם הצאן, איך דואגים ליער, איך מנקים אותו, איך מטפלים בעצים. בכל נתיב שלנו אנחנו רואים שהוא מנחיל דרך של אחריות, דרך של חינוך בהנחלה של החיבור לארץ ישראל".
מה המסר שלך לתלמידים שלך במגמה החקלאית?
"אנו שואפים להיות בבחינת 'הינני', להיות כאן ועכשיו. אנו מקבלים בערנות ובשמחה את האחריות המוטלת עלינו: אם זה בשיקום, בטיפוח ובטיפול בכל מרחב ארץ ישראל, ואם זה בחברות ובכל דבר שמשתמע מכך.
"אנחנו לומדים מרבי נחמן מושג שנקרא 'להתחייב בנפשנו'. אנחנו מבקשים חיבור, אנחנו באמת מבקשים שכל מה שאנחנו עושים לא יהיה חיצוני, לא יהיה תפאורה, אלא שיהיה באמת. אנחנו רוצים להופיע את החיבור העתידי של עם ישראל בארץ ישראל".
לסיום דיברתי עם הרב צבי שפיגל, ראש ישיבת מעלה אביה.

איך הגעת לישיבה?
"שירתי בצבא בחיל האוויר. לקראת השחרור חזרתי בתשובה, ואחרי שהשתחררתי מהצבא חיפשתי מסגרת לימודים והגעתי לבית מדרש למורים מרץ. למדתי שם כמה שנים, ואחר כך במכון מאיר, במרכז הרב ובכולל הדיינות ארץ חמדה. עם הזמן עלה רעיון להקים ישיבה לתקשורת במבשרת, ומכיוון שהתעסקתי בזה ביקש ממני מנכ"ל הישיבה הרב שבתאי זליקוביץ' שאקים את הישיבה".
מה מיוחד בישיבה?
הישיבה תמיד השתדלה לתת מענה גם לתלמידים שהסתדרו פחות במסגרות אחרות, וכשהם קיבלו כאן את תשומת הלב הם הצליחו מאוד. אחד הדברים שאנחנו שמחים בהם הוא שבמהלך השנים סייענו להם לעלות על דרך המלך ולהצליח מאוד בכל מה שעשו".
למה פתחתם את המגמות החדשות של 'מעלה אביה'?
"זיהינו בשנים האחרונות צורך של חבר'ה רציניים שמחפשים מסגרת תורנית, עם שילוב של עבודת כפיים ואהבת הארץ. קשה להם להתרכז ביום לימודים ארוך, והם צריכים לעסוק בעוד תחומים של עשייה. לכן פתחנו שתי מגמות, מגמה חקלאית ומגמה סביבתית, שמצד אחד מקיימות מסגרת תורנית-ישיבתית לתפארת ומצד אחר נותנות מרחב של עשייה, יצירה, סיפוק ואהבת האדמה. אנחנו מרחיבים את גבולות בית המדרש שלנו גם לשדות ולכרמים. אולי יש פחות שעות לימוד פרונטלי, אבל האיכות והאווירה נותנות הרבה מאוד".