"אני רוצה שיראו את מה שבאמת אני עושה ביום יום", אמרתי בשבוע שעבר בטלוויזיה בראיון שהיה כפרומו לתוכנית של צופית גרנט שמשודרת עלינו השבוע. זה לא קל עם החשיפה, להכניס את כל העולם לתוך המרחב הפרטי שלך בתוך הבית, בתוך המשפחה.
אחת המפיקות סיפרה שקראה את הספר שכתבתי ולא הצליחה לישון, זה הטריד אותה. "אנחנו חיים באותה מדינה?", היא שאלה. ואני יודעת כמה סיפורים נעלמו מתחת לרדאר ולא דיווחו כי בתקשורת מנסים להסתיר ולהפוך אותנו לאויבי המדינה.
צופית רצתה להכיר ולראות מי אנחנו, לשמוע אותנו. לא היה קל להיחשף להכניס את הטלוויזיה לתוך הבית. זה היה מפגש בין שני עולמות שמאפשר להקשיב ולהציץ אל האחר מתוך כבוד והקשבה אמיתית.
בין שמאלנית תל אביבית ששואלת את הבן שלי אם הוא מרחם על מחבל שבא לרצוח יהודים, ואנחנו מתנחלים ימנים קיצונים שרואים כל הזדהות עם האויב כמחלה.
צופית עם כל האמונה שלה בדו קיום, בניגוד לעמיתיה בשמאל, לא שכחה את הרגישות שלה כאשר ראתה בנות שנפגעות על ידי ערבים. היא מאמינה בשלום לא רק עם האויבים, אלא גם עם האחים. בתוכנית צופית הצטרפה אלינו כפעילה – היא ישבה איתי במשרד ושמעה את השיחות הקשות והמורכבות.
היא שוחחה עם אמא שהבת שלה בסיכון בטלפון. צופית, בקול אימהי ומחבק, מלא אהבה, אמרה לה: "בואי אליי, אני רוצה להקשיב לך ולחבק אותך". היא פגשה בת שיצאה מהכפר והשתקמה ועכשיו חוששת לקרובת משפחה שלה, קטינה בסיכון נעדרת באחריות המדינה. כשאנחנו יוצאות יחד לכפר זה היה נראה כמו אחת התוכניות שלה, 'אבודים'. וזהו רק יום אחד של צופית והמצלמה בלהב"ה.
וכאן המקום להודות לגילוי דעת על הבמה החשובה המפגישה עם סיפורי קצה לא קלים וקשים לעיכול כואב, כשזה המצב של עם ישראל, וחשוב לדבר עליהם. הכתיבה איפשרה לי לעבד את הדברים הקשים שאני מתמודדת ביום יום, שימשה לי כתרפיה ומרחב לנפש.
וכבר בשמאל מבקרים את צופית שהעזה להגיד עלינו דברים טובים. צופית בניגוד לחבריה המתהדרים בפלורליזם אמרה ועשתה.
הפוליטיקאים בשמאל מתחרים מי יציק לנו יותר. השבוע זה היה שר הבטחון בממשלת הזדון אחרי שנפגש עם אבו מאזן, מחבל ומכחיש השואה, הוא הצהיר שרואה את פעילות של ארגון להב"ה בחומרה. אבל אנו כבר לא מתרגשים, המציאות הוכיחה שככל שנלחמו בנו כך יותר הצלחנו לעזור ולסייע לעם ישראל. היא נתנה כוחות נפש להתמודדות מטיבה עם המצב.
ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.
תפריט
