מה עושים שהילדים לא הולכים בדרך?

ילדיי מתרחקים מהדרך בה חינכנו אותם ואני לא מבינה איפה טעינו

תשובה

אימא יקרה, אני מבינה כל כך לליבך שותת הדם כשאת רואה את בנייך יוצאי חלצייך הולכים בדרכים לא להם. את כואבת את חייהם וגם תוהה על עצמך: "איפה טעינו? הלשווא כל עמלנו?"

עצתי לך: דמי בנפשך שאת סלע. סלע גדול, ענקי, שיושב טוב-טוב. נינוח. יודע את עצמו את עוצמתו. והינה חתיכת סלע חצופה מתגלגלת לה במורד ההר מאיימת להתנתק. להתרחק. באחת רעידת אדמה, ואת כולך מנסה למנוע לעצור את הדהירה במורד! שמה מעצורים, וכל אחד מהם הופך מקפצה שמרחיקה את הילד עוד יותר. את משתטחת על האדמה מסביב וכבר מאבדת מגובהך, והעמידות שלך מתערערת.

עוד סלעונים מנסים את כוחם במורד, ואת מנסה לעצור בעדם, אך התוצאה היא ששוב איבדת גובה, והתזוזות הנשנות שלך מזעזעות את כל כולך. הסלעים הקטנים בצהלה שובבית מעיזים להתגלגל לעוד כיוון ולעוד כיוון, ולא נותר בך כוח. את משתטחת מלוא קומתך ארצה ללא יכולת לקום.

לו ידעת שכל סלע קטן המתגלגל במורד שם סביבך גומייה חזקה וסביבו בטרם התחיל את הגלגול, לו היית בטוחה שככל שירחיק כך תהיה החזרה אלייך עוצמתית יותר, היית נכנסת ללחץ? היית מתפרקת, או שהיית שומרת על גובהך ועוצמתך ומוצקותך, ולו רק כדי שיהיה לו לאן לחזור?

הנביא אומר: "הביטו אל צור חוצבתם". אנו המחצב שממנו נוצר הילד. טבעו של כל דבר לשוב למקורו: הבן לאימו ולאביו והאדם לאלוקיו. זה הכוח המניע המרכזי באישיותו של האדם, לכן גם כשהילד מרחיק במורד ההר הוא עושה זאת רק מהניסיון שצבר שככל שהוא מתרחק הסלע הענקי דוהר בעקבותיו, וכמה כיף גם להשתובב ובכל זאת לקבל את החיבור הנכסף.

לו רק ידענו היינו נשארים על עומדנו. מחזקים היטב זה את זה ואת מי שאנו ומביטים בסלעון המתרחק באמון מלא בשייכות שלו אלינו, שהרי נחצב מאיתנו. נבטח לחלוטין במבטו הכוסף אלינו גם אם ניסה לרגע לבדוק את האמון שלנו בעצמנו ובו במהלך של שטות ולהסיט פניו הלאה. והרי ככל שהסלע נשאר חזק כצור כך הגומייה הנמתחת מאיצה בו לחזור. ואל ייפלא בעינינו שבעת חזרתו יגיע עוד רחוק לפנינו, כדרכה של גומייה.

לכן אל תדמי בנפשך! את סלע.

באהבה,

אהובה