אין כמו נוסטלגיה

השבוע באופן ספונטני יצא לי לדבר עם כמה נשים ולהעלות בחיוך גדול כל מיני משחקים מהעבר – טמגוצ'י, אג'ואים (הנה, הסגרתי את היותי ירושלמית) וחמש אבנים, וכך עלו לי כל מיני מחשבות על העבר. לפעמים יש לנו קטע כזה, להתרפק על העבר במין ניחוח של אנשים מבוגרים, ולהגיד: "אחח… איזו ילדות הייתה לנו אז ואיזו היום". במילים אחרות: כמה טוב היה לנו בעבר וכמה התדרדרנו היום.
אני מוצאת שזה קורה המון פעמים גם בזוגיות. אנחנו נזכרים בתקופה של הדייטים או של ההיכרות, מתגעגעים לפרפרים ולהתלהבות של ההתחלה, ואומרים לעצמנו, בלחישה, בלי שאף אחד ישמע: הלוואי ואפשר היה להחזיר את הגלגל אחורה.
אם ניקח לרגע ונקצין את הסיטואציה, אני פוגשת המון זוגות אצלי בקליניקה שאומרים משפט כמו "איפשהו באמצע הדרך לקחנו פנייה לא נכונה, והלוואי והיינו יכולים לחזור חזרה ולבחור אחרת".
אני חושבת שזה בסדר להתרפק על העבר. אבל, ויש כאן אבל גדול, לזכור שגם באותו עבר שהיינו בו – היו דברים שלא אהבנו, היו דברים שכאבו לנו, היו דברים שהיו קשים לנו. העבר (שהיה באיזשהו שלב הווה) – לא היה מושלם.
אז איך אפשר להסביר את ההתרפקות הזו על העבר? יש לדבר מספר סיבות, ואני רוצה להביא כרגע רק שלוש:
1. הזמן שנותן פרספקטיבה. העבר – עבר, ועכשיו כשאנחנו במקום אחר אנחנו יכולים לראות את העבר כחלק משרשרת התרחשויות. זו לא עוד נקודה אחת שעומדת לבדה, אלא נקודה על רצף של חיים שלמים. ממש כמו במשחק "טטריס" – כשכל קוביה עומדת בפני עצמה אין לה משמעות, אבל כשהיא נוחתת מהווה אל רצף החיים (והופכת לעבר) היא חלק מתמונה מלאה ומקבלת בדיוק את המקום המדויק לה.
2. אנחנו השתנינו. כבני אדם אנחנו מתקדמים, אם נרצה ואם לא – אנחנו גדלים מיום ליום. ומה שהיה לנו קשה לפני כמה שנים או אפילו חודשים – לא תמיד קשה לנו בהווה. אני חושבת נגיד על שיעורי חשבון או הנדסה שהיו ביסודי – כמה היה לי קשה ולא אהבתי אותם, והיום כשאני יושבת עם הבת שלי בת השמונה לעשות שיעורים בחשבון (עזבו שניה שאני לא מבינה איך לא מלמדים אותם חיבור וחיסור לאורך כי זה הדבר הכי שווה ביקום), ברור שהרבה יותר קל לי מאשר כאשר הייתי בת שמונה כי גדלתי בשנה, הופ הופ טרללה.
3. אם לא העבר לא היה את ההווה. כדי להגיע למקום שאליו הגענו היום, אנחנו חייבים את העבר. אם העבר שלנו היה אחר ממה שהוא היה – גם ההווה לא היה אותו דבר. זה עובד גם כלפי דברים שלא נעים לנו להרגיש אותם כמו מריבות מתמשכות או התנהגויות שאנחנו לא שמחים בהן, ועובד גם כלפי דברים טובים שנעים לנו איתם היום כמו חכמת החיים שלנו והניסיון שרכשנו.
נוסטלגיה זה דבר מהמם וכיף לזכור את הטוב ממנה (והיי, כמה זה חשוב לדעת שבסוף אנחנו זוכרים הרבה טוב גם בתוך הקושי), אבל יכול להיות שהדרך להיות בהודיה בהווה היא לזכור שמתישהו גם ההווה יהפוך לעבר – אז לא עדיף לשמוח בו כבר מעכשיו? ■