גליון 511

מיומנה של מטפלת

"אין לי איפה לישון!" – זעקת הנערות

ענת גופשטיין

ענת גופשטיין

פסיכותרפיסטית ומנחת הורים

כואב לחשוב על כך, שיש צעירה מוחלשת, תלושה, ואין מי שדואג לה. זה כואב, שנערה אינה מרגישה תחושת שייכות, ואין לה מקום, אין בית. היא זקוקה למקום שינה מיידי, ואחר כך לטיפול המשך.

"המשפחה שלי העיפה אותי מהבית, אין לי איפה לישון", כך היה כתוב בהודעה ששלחה נערה למוקד של להב"ה. עבורנו, זוהי הודעה קשה, שאי אפשר להשאר אדיש כלפיה. שוחחתי עם הנערה, בת למשפחה חרדית, שנחשבת למורדת. יש לה סמארטפון, וההורים החליטו שאין לה מקום בבית. היא לא לומדת, היא עובדת במקום קבוע, ואחרי העבודה, אין לה לאן ללכת.
כואב לחשוב על כך, שיש צעירה מוחלשת, תלושה, ואין מי שדואג לה. זה כואב, שנערה אינה מרגישה תחושת שייכות, ואין לה מקום, אין בית. היא זקוקה למקום שינה מיידי, ואחר כך לטיפול המשך.
זוהי תופעה שאינה מדוברת מספיק, ואין לה מענה. נוער חרדי מורד במוסכמות ונפלט הישר לרחוב, ושם הם נפגעים, מנוצלים ואף מדרדרים לפשע. ראיתי לא מעט נערות חרדיות שפורצות גבולות. הן לא רק נופלות, הן ממש מתרסקות ומגיעות לקצה. נוער מנותק שסובל מדחיה וניכור – לרוב עלול לגדול כזאב בודד ללא אחריות, ללא מחויבות ואכפתיות. לעיתים דווקא לנוער כזה תהיה רגישות יתר לעצמן ולאחר. סביר להניח, שנוער כזה יגדל עם צלקות נפשיות והשלכות הרסניות על החיים בעתיד.
המודעות לצרכים של צעירים ללא עורף משפחתי גדולה יותר ממה שהיה בעבר. השתתפתי בלא מעט כנסים של המגזר החרדי לנוער בסיכוי, שמנסים לתת מענה לנוער נושר. אך עדיין אין מספיק מודעות ומענה לנוער הזה והכוונה למשפחות עצמן. ובעיקר – אין מספיק מקומות זמינים עבור אותו נוער. גם לא תמיד קיימת רגישות לפער התרבותי ולצרכים של מי שנפלטו מהמגזר.
וכך מוצאות את עצמן לא מעט נערות ממשפחות שמורות בבני ברק בהוסטל לנוער בתל אביב. חפשתי עבור אותה נערה שהתקשרה למוקד מקום טוב ומתאים, ובעיקר משהו קרוב למקום העבודה, שהיה אולי הדבר היציב היחיד בחייה. אולי גם אפשר עדיין להציל את הקשר עם המשפחה. דירת החירום שלנו רחוקה ומלאה, יכולתי לפנות לרווחה, אך כלל לא בטוח שיהיה לה מענה מתאים ומיידי.
מיד התקשרתי לחברתי טובה בוריה, אישה עם רגישות ואהבה שזועקת את הזעקה של הנוער החרדי שנפלט מהמסגרות, ושעושה ימים ולילות כדי לתת לנוער הזה מקום בטוח. היא גם דורשת מהרשויות שיתנו מענה ומותאם לנוער הזה.
דרישה כל כך מוצדקת. כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו.
לנערה שלא היה מקום לישון נמצא לה מקום טיפולי טוב וקרוב שנותן לה מענה.
כולנו מחויבים לזעוק את הזעקה של הנוער הזה, שהולך לאיבוד, ולהושיט להם יד.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה