המראות הקשים משמחת תורה לא עוזבים אותנו, ובמיוחד כאשר רק לאחרונה ציינו את יום הזיכרון ויום השואה, הם מקבלים משמעות מצמררת במיוחד. גם כיום, אחר 80 שנה כמעט, עם ישראל נאלץ להתמודד מול אויב אכזר, שיעשה הכל כדי להשמידו. ראינו את האכזריות, את פולחן הדם והרצח, את הטירוף בעיניים, ואת שכרון החושים של אלו, אשר כל חדוותם נובעת מלהרוג, לבזוז, לאנוס ולרצוח.
בתוך כל זה, ראינו את כתבי אל-ג’זירה, אשר תוך כדי ‘עבודתם העיתונאית’, שנועדה לפאר, להלל ולשבח את המרצחים, נוטלים גם הם חלק בטבח הנורא, מעודדים את המרצחים ומעניקים עוצמה למחבלי הנוחב’ה. איסמעיל אבו-עומר, לדוגמא, המשמש כ’כתב’ באל-ג’זירה, אשר תיעד את הזוועות בשמחת תורה, שימש בזמנו הפנוי כסגן מפקד פלוגה בחמאס, וישנם עוד רבים כמותו. קשה מאד לאמוד את מספר היהודים שנרצחו כתוצאה מההסתה של הערוץ הקטארי, עוד הרבה לפני הטבח בשמחת תורה.
כאן, מחובתנו להבהיר נקודה מאוד חשובה. אנשים שטחיים חושבים, שהטרור מתבטא בכך שיום אחד קם מישהו ומחליט לרצוח יהודים, משיג נשק ומבצע את זממו. כל זאת – במנותק מהמציאות הסובבת אותו, מהחברה בה הוא חי, ומהתקשורת שהוא צורך. אחד הולך לעבודה, השני יוצא לבלות, השלישי הולך לקופת חולים, והרביעי הולך לבצע פיגוע טרור. גישה נאיבית ומנותקת זאת היא מאבני היסוד של אותה קונספציה, שקרסה לנו בפנים, אך רבים עדיין שבויים בתוכה.
כל בר-דעת מבין, כי טרור אינו צומח יש מאין, וגם ההסברים המטופשים על כך שמישהו פוטר מעבודה, לא הצליח בלימודים, היה דחוי בחברה או סבל מאהבה נכזבת – כל אלו אינם אלא הסברים רדודים של אנשי הקונספציה, העוצמים את עיניהם ומסרבים לראות את מה שבולט לעין כל מי שרק מוכן מעט להתבונן. הטרור הערבי בנוי על מערכת שלמה, העומדת על תילה מהמסד ועד הטפחות. בחוד החנית נמצאים המחבלים שמבצעים את הפיגועים, אך הבסיס, היסוד, הוא התמיכה שהם מקבלים מהאוכלוסיה האזרחית הסובבת אותם, אלו שהתקשורת נוהגת לכנות ‘בלתי מעורבים’.
מדובר ברשות הפלסטינית שמממנת את המחבלים ומשפחותיהם ומתגמלת אותם עבור רצח יהודים. מדובר בחברה אשר אימצה לעצמה את פולחן הרצח והדם וסוגדת לשהידים, מדובר במערכת החינוך הפלסטינית – הן ברשות הפלסטינית והן בעזה – שמחנכת ילדים מגיל 3 לשנאה ולטרור, ומדובר במערך שלם של הסתה בכל אמצעי התקשורת שהעולם המודרני העמיד לרשותם.
אם כפי שאמרנו המחבלים בשטח הם אכן חוד החנית, והמימון הכספי של אבו-מאזן הוא הבסיס החומרי, אזי ההסתה בתקשורת היא הדלק שמאפשר למכונת הטרור לנוע, לרצוח ולהשמיד. אמנם נכון הדבר, שהסתה זו היא מגוונת ורוויה, הן בתקשורת הרשמית של מדינות ערב, העולם המוסלמי והרשות הפלסטינית והן ברשתות החברתיות, אך אין כל ספק, שראש הנחש, הדובדבן שבקצפת או איך שלא תקראו לזה – הטופ שבטופ שבהסתה לרצח של אויבי האיסלאם בכלל ושל יהודים בפרט, הוא הערוץ הפופולרי ביותר בעולם הערבי – ערוץ אל-ג’זירה שמקום מושבו בקטאר בירת הטרור, ורשתו פרוסה בכל רחבי המזרח התיכון ואף מחוצה לו.
ראוי לציין, שאת הדחיפה המשמעותית לעבר מעמד הערוץ הפופולרי בעולם הערבי קיבל אל-ג’זירה בעקבות שידורי הקלטותיו של אוסמה בן-לאדן. אמנם נכון, שאין לנו אפשרות להחליט עבור העולם הערבי לאילו תכניות הוא מעוניין להחשף, אבל דבר אחד בוודאי אנחנו יכולים לעשות – לא לאפשר לערוץ הטרור וההסתה לשדר בישראל תחת מסווה של ערוץ תקשורת חדשותי, כאשר בפועל הוא פועל ללא לאות לסייע לחמאס להשמיד את ישראל. המינימום שמצופה מאיתנו הוא לסלק אותם מתוכנו, ולהעביר מסר ברור לעולם, שעם כל הכבוד ל’תקשורת חופשית’ ול’חופש הביטוי’ – המונחים הללו אינם כוללים מבחינתנו את הזכות להשמיד את מדינת ישראל ולתדלק את פעילות הטרור כנגדה.
לצערי, למרות המלחמה שידורי ערוץ ההסתה בישראל המשיכו, זאת למרות שכבר לפני כשבע שנים הודיע ראש הממשלה על כוונתו להפסיק את שידורי הערוץ בישראל, והממשלה שבה והצהירה על כך בעקבות המלחמה הנוכחית, אך מלבד דיבורים – שום דבר לא קרה עד כה, עד שהציבור הפעיל לחץ כבד על ההנהגה, שהוציאה צו רשמי להפסקת שידורי הערוץ.
אפשר לראות כאן את היכולת האדירה שבידי הציבור הרחב, שכאשר הוא מבין שמשהו חשוב, ביכולתו לייצר מודעות, לייצר תודעה, לייצר שיח תקשורתי, אשר בסופו של דבר מחייב את מקבלי ההחלטות להטות אוזן ולהתיחס בכובד ראש לרחשי הלב של ההמונים. אינני משלה את עצמי, שעם סגירת אל-ג’זירה לא יהיו עוד פיגועים בישראל. כאמור, מכונת ההסתה הפלסטינית מכילה גורמים רבים, רבים ממה שהישראלי הממוצע מתאר לעצמו, אבל אל-ג’זירה היא לא רק המסוכנת והאכזרית מכולם, היא גם סמל – סמל לעזות הפנים של הטרור הערבי, שמרים את ראשו בכל מקום במדינה ומרגיש בטוח יותר ויותר. לסמלים יש חשיבות מיוחדת, וניתן רק לקוות, שגדיעת הסמל הזה של הטרור הערבי – יביא בעקבותיו פעילות נמרצת מהממשלה בשאר הגזרות – הן כלפי המחבלים בפועל, הן כלפי הזרוע הפוליטית התומכת בהם, ובתוכם כמובן חברי הכנסת הערבים, והן כלפי המסיתים בתקשורת וברשתות השונות. ■
