גליון 511

אמה על אמה חזון איש

הרב מנחם בורשטיין

בכל אבלות אנו נתקלים בעבר, בהווה ובעתיד. התרפקות על העבר הטוב, אֵבֶל על האובדן העכשווי ותקווה לעתיד.

האומנות הגדולה היא כמה להקדיש לכל דבר.

פעמים אנו רואים, בעת ניחום אבלים, חוסר פרופורציה בהתמקדות בנושאים בהם משוחחים האבלים ומנחמיהם. יכול להיות אדם שנפטר בגיל תשעים ועשה רבות למען הפרט והכלל, ועדיין חלק גדול מהדיבורים ב'שבעה' הם  'עד איזה שלב הוא היה רהוט' או 'ממתי הוא כבר היה מבולבל' ועוד ועוד. לא, אינני מזלזל בחשיבות הגדולה של הבעת רגשות הצער והקושי. זו הרי אחת המטרות המרכזיות של ה'שבעה'. אך כבודו של הנפטר וכבודה של המשפחה המתאבלת הוא הסיפור על העשייה במהלך השנים.

זו הסיבה שבדברים שהם 'זכר למקדש' בשנותיו היפות, מצאנו עשרים וששה דברים שמנינו במאמר הקודם (ותודה על כל הרעיונות ששלחתם על מנת להגדיל את המספר – אפשר עדיין להמשיך). יחד עם זאת ציינו שיש דברים המביעים את הציפייה היומיומית לעתיד טוב, על ידי ההתחשבות המעשית ב'מהרה יבנה בית המקדש'.

לעומת זאת, מהדברים שהם 'זכר לחורבן' נשארו רק שני מנהגים עיקריים והשאר בוטלו מסיבות שונות. לדוגמה: הורדת מנה בסעודה זכר לחורבן כמעט ואינה רלוונטית היום, כיוון שמספר המנות אינו קבוע והזכר לחורבן שבדבר לא יורגש. כן הדבר בזכר לחורבן במלבוש, בעטרות וברוב הדברים הקשורים לזִמרה.

שבירת הכוס, שימת אפר בראש החתן ושירת 'אם אשכחך ירושלים' הן חלק מהטקס הקבוע המקובל במהלך החופה. השאלה שכולם שואלים: מדוע, אם כן, כולם פוצחים בברכת 'מזל טוב' קולנית מיד אחר כך? האמת היא שהמקור ל'מזל טוב' הוא כנראה מהסיפורים בגמרא על מר בריה דרבינא ועל רב אשי, שכאשר ראו שהאווירה בחתונה לבנם הייתה מבודחת מידי, שברו כוס יקרה  כדי לזעזע את כולם. כך, כאשר שוברים דבר מה בחתונה, אפשר כבר לומר שאת הצער עברנו, וכעת ניתן לומר 'מזל טוב'. במקביל , נהגו לעשות זכר לחורבן בשבירת כוס ובאפר על ראש החתן. על כן בכל חופה שהנני עורך, אני מקפיד להסביר לציבור מהו זכר לחורבן ועל מה אומרים מזל טוב.

הדבר השני הוא השארת 'אמה על אמה' שאינה מסוידת בזמן צביעת הבית. לצערנו, לא בכל בית אנו רואים את ה'זכר הזה לחורבן'. כתבו האחרונים תירוצים רבים להסביר זאת: יש שכתבו שכיוון שהחובה היא על בעל הדירה ולא על הקבלן, הקבלן לא עושה זאת. בוודאי שבדירות שכורות אדם לא חייב לעשות זאת, ובדיעבד אין חובה לקלף את הצבע אם לא עשו זאת מלכתחילה. נוסף על כך יש רבנים שהתירו להסתיר את המקום באמצעות רהיט, אם יש צורך להניח ארון שם לשימוש היומיומי.

ואני שואל את עצמי: מדוע? אם כבר נשאר לנו 'זכר לחורבן' מ'זכר לחורבן', למה לא נעשה זאת 'בגבורה'? למה לא נשאיר לפחות בפתח כל בית 'אמה על אמה' בשיעור חזון איש? יש לזכור שאסור לייפות או אפילו לשים תמונה של ירושלים בתוך שטח זה. מניסיון אישי ,אנשים שאינם דתיים הבאים לביתנו  מיד שואלים למשמעות העניין, וכך זכרה של ירושלים עולה מיד עם בואם לביתנו.

הגדיל לעשות ידידי ורעי הרב זאב ויטמן, שטרח ואסף ביום חתונתנו את שברי הכוס ששברתי תחת החופה וכתב בעיצוב אומנתי עם השברים את "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ותלינו זאת בסמוך. בסופו של דבר, זה גם משתלם… שהרי מובטח שכל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה

גלילה למעלה