הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ״ל, המוכר כ׳רב אברום׳, העמיד אחריו דורות של תלמידים. החל ממסירת שיעורים בישיבת מרכז הרב, דרך כהונתו כרב הראשי לישראל ועד שיעורים וחברותות בביתו הפרטי – הצליח הרב לגעת באלפי אנשים, ולהעביר אליהם את חשיבות עמל התורה.
השבוע, בחג ראשון של סוכות, יחול יום השנה ה-15 לפטירתו של רב אברום. שוחחנו עם שני בניו, הרב יעקב שפירא – ראש ישיבת מרכז הרב, והרב שמואל שפירא – מנהל הישיבה, על זיכרונות מבית אבא, על ערכיו ומה יכולים ללמוד מכך בני הדור הצעיר.
פועלו ומצודתו של הרב היו פרושים על תחומים שונים ומגוונים, כרב ראשי, כמנהיג הציבור וכמוביל ומורה דרך בפעילות למען ארץ ישראל, ההתיישבות, והמאבקים עליהן, הפעם בחרנו להתמקד בנושא של לימוד התורה והרבצתה. כתבה על התמדה ואהבה אינסופיות – לתורה וללומדיה.
״בית נורמלי״
הרבנים שפירא מעלים זיכרונות ילדות רגילים, של שיעורי בית ומשחקים, לצד לימוד התורה המתמיד של אביהם. הרב יעקב מתאר ״גדלנו בבית נורמלי לחלוטין. אני חושב שכמה שהאדם הוא יותר גדול – הבית שלו יותר נורמלי. אני זוכר שפעם אחת בכיתה ח׳ לא עשיתי שיעורים, למדנו אז מסכת קידושין. באתי לאבא ושאלתי אותו איך לנהוג, והוא אמר לי ״מה חשבת, שאעשה שיעורים במקומך? בוא נלמד את הגמרא ואז תכתוב תשובות על מה שלמדת, אבא ישב איתי ללמוד את הסוגיה, וכתבתי תשובות. כשהקראתי אותן בתלמוד תורה עצר אותי המחנך הרב חינסקי, אחרי דקה, ושאל ׳עם מי למדת?׳. הוא הבין״.
עוד מתאר הרב יעקב משחקים לצד לימוד התורה של האב ״היה זמן למשחקים, וזמן לדברים רציניים. גדלנו בבית שאתה מתעורר בשבת מוקדם בבוקר ושומע את אבא יושב ולומד בניגון מאוד מתוק, אני לא יכול להגיד שזה לא משפיע״.
הרב שמואל מציין את חדר הלימוד בבית ילדותם ״קראנו לו חדר השבת, הספרים בו היו מקיר לקיר. לא ראו קירות – או ארונות ספרים, או חלון או דלת. הכל היה מוקף ספרים. גם בחדרי השינה ובחדר שלנו הרבה קירות היו עם ארונות ספרים. המחיצה בין חדר לחדר היתה דלת נפתחת, אז היינו שומעים כשהיו באים ללמוד אצל אבא חברותות או לימוד. סדר החיים הנורמלי היה שאנחנו היינו בחדר אחד עושים מעשים של ילדים, שיעורי בית או משחקים או משהו, ובחדר השני תמיד יכולת לשמוע קולות של לימוד, של ריתחא דאורייתא.
לפי הריתחא דאורייתא היית יודע מי לומד עם אבא. כשהרב יהושע יגל, ראש המדרשיה, היה מגיע היתה ריתחא דאורייתא קולנית מאוד.. אלו היו קולות הרקע בבית, הנורמליים. הרב חיים פרדס זצ״ל, שהיה לימים דיין בתל אביב, גם היה מגיע בערבים לחברותא עם אבא. כשאנחנו היינו משחקים יותר מידי – הרב פרדס, שהרגיש שכל הבית היה בית מדרש, היה יכול לבקש שנוריד קצת את הקול.
הרב שמואל מתאר את רב אברום כ׳משים עצמו כמדבר׳ – כל החיים היה עסוק בלימוד התורה, והבית שקק תלמידים שהגיעו ׳לדבר בלימוד׳. ״מה היינו עושים בערבים? שומעים חברותות, קבועות ולא קבועות. זה היה הבית, וזה היה נורמלי. הבית היה לימוד״, הוא מסכם.
״ספרים זה הקישוט הכי טוב שיש״
כשהיה אמור להגיע אורח מיוחד לביתו של רב אברום, סיפר הרב שמואל, רצתה אשתו הרבנית פנינה (לבית רענן) לסדר את השולחן, שתמיד היה עמוס ספרים. כשראה רב אברום שהורידה את הספרים מעל השולחן אמר לה ״הספרים זה הקישוט הכי טוב שיש״. בסופו של דבר הקשיב רב אברום לעצת אשתו בנוגע לאירוח, אולם ילדיו ספגו את אהבתו הגדולה ללימוד התורה.
עוד מוסיף הרב שמואל ״גדלנו בבית נורמלי, כשבפנים היה הלימוד של אבא. כשחדר השבת לא היה סגור ראינו אותו בעומק הלימוד לומד ספר ועוד ספר, גוהר על ספר אחד, הולך לספר אחר, מסתובב… אבא ציטט את הנצי״ב ׳לאכול בזמן, לישון בזמן, להתפלל בזמן ובכל שאר הזמן ללמוד״. אצל אבא היה כל שאר הזמן, בדרך כלל, ללמוד תורה או ללמד תורה״.
הרב אברהם שפירא עם הרב גורן
הרב אברהם שפירא עם רה"מ יצחק שמיר
״לפעמים להיות נורמלי זה יותר קשה מלהיות צדיק״
מה אפשר להגיד, בפרספקטיבה של היום, שהוא נותר כחותם מהרב?
הרב יעקב: ״זו שאלה של עיתונאים. אדם לומד תורה 93 שנה, ושואלים מה נשאר. הרב קוק זצ״ל כותב באדר היקר שתלמיד חכם, שיושב והוגה בתורה, והוא בזקנותו ולא נותן שיעורים – ההשפעה שלו לא פחותה כל אלה שכן מדברים. התורה היא ההשפעה הכי גדולה. זה שקיימים תלמידי חכמים שתורתם וחשיבתם ממשיכה, זו התרומה הכי גדולה.
צריך לשאול שאלה אחרת, ממשיך ואומר הרב יעקב: ״מה צריך ללמוד מאבא? יש הרבה דברים, אבל מה שהיה בעיקר זה, נקודה אחת – להיות נורמלי. לפעמים להיות נורמלי זה יותר קשה מלהיות צדיק, תלוי בתקופה. הנקודה השניה היא מסירות נפש לתורה. היה אכפת לו מהנוער הישראלי, שלא יחשבו שאין להם שייכות לתורה. הציבור שלנו צריך שתהיה לו שייכות לתורה, שיאמינו בשייכות שלהם לתורה. אבא אמר לי שעל זה הוא השקיע הרבה מאוד מאמצים – להחדיר לתלמידים ילדי הארץ שהגיעו ללמוד בישיבה עמוק עמוק לנשמה שהם יכולים להיות גדולים בתורה.
״והוא הצליח – להחדיר בציבור שהיה נראה שהוא כאילו קצת שונה ממה שהיה עד אז – שהוא יכול להצמיח גדולי תורה, ב״ה. רואים את זה היום. אבא אמר פעם שלא משנה מה האדם עושה בחיים: רופא, סנדלר, דוקטור – אי אפשר לדלג על החיות שהוא יקבל בזמן שיהיה בישיבה. ישיבה זה לא בית חרושת לרבנים או לדיינים, ישיבה צריכה לגדל תלמיד חכם, שיהיה מחובר ברמ״ח איבריו ושס״ה גידיו לתורה. ואת זה אבא השכיל לעשות״.
״לא חלם על הרבנות הראשית״
בחוויה האישית, כילדים שגדלו בצילו, מה נחרט מהחיים האלו?
״שחלק מהעמל של התורה זה ללמוד וגם ללמד״, מספר הרב יעקב על כך שאביו ראה את עיקר פועלו בלימוד תורה והעברתה לתלמידים, ״וללמד זה לא רק שתהיה מגיד שיעור או תלמד דף יומי. עצם ה״שעבודא דאורייתא״, שהכל אמור להתנהל לפי התורה, שלתורה יש מה להגיד כמעט בכל תחום – אפילו בדבר שהוא לא הלכתי, אני לא מדבר על פוליטיקה… זה דבר מאוד מיוחד שלו. לכן הוא לקח אחריות, הוא לא חלם בחיים על הרבנות הראשית, לא בחלום השחור ולא בחלום הורוד. דחפו אותו לזה, היו לו היסוסים. אמא שלי ע״ה הלכה להתפלל בכותל שהוא לא יבחר.. אבא היה אדם אחראי. הראה לי פעם שכתוב ב״פתחי תשובה״ על יורה דעה שמי שיש לו אחריות על משהו מסוים, כגון רב של מקום, האחריות שלו נותנת לו נאמנות אפילו נגד עדים. אבא לקח אחריות על לימוד התורה לתלמידים, הבין שיש לו אחריות ופעל, לא ברח ממנה״.
לימוד בעומק העיון
הרב שמואל מפרט על עמל התורה של רב אברום: ״אבא היה שם עצמו כמדבר – את כל הכישרון השקיע בעומק העיון, היו הרבה שהיו ענקי עולם, עמלי תורה, ותורות שלהם פחות נקלטו, פחות משתמשים בהם, לא כמו ה״קצות וה״נתיבות״ (״קצות החושן״ ו״נתיבות המשפט״, מחשובי ספרי האחרונים) שהייתה להם סייעתא דשמיא ושפתותיהם דובבות בקבר. לאבא היה מנהג שביארצייט של אנשים כאלה הוא למד ולימד את הספרים שלהם.
הרעיון של לימוד בעומק העיון התחיל עוד בתור תלמיד ב״חברון״. עומק העיון והלימוד הגאוני שלו כבר היה מפורסם בין תלמידי החבורה. היו שם סלובודק׳ס (תלמידי ישיבת סלובודקה, ה.ש.) מבוגרים ממנו שבאו מחברון, וידעו שכשאחד האריות בישיבה מכין ׳חבור׳ה׳ (שיעור עיוני קצר) לחברי השיעור שלו, לחבורה שלו – אפילו שהוא מבוגר בהרבה שנים מאבא, שהיה מצעירי הלומדים ב״חברון״ – לא שייך ללמד אותה לפני שבאים אל אבא לדבר איתו בלימוד עליה. המבט על כל ה׳חבורה׳ היה יכול להתהפך, וכמו שסיפרו לימים על השיעור כללי שלו, שלפי אורך הדרך לישיבה היה מספר הפעמים שהשיעור התהפך לו בראש בדרך… כל החבורה התלבנה ונהיתה מנופה כסולת, עם סברות חדשות. צריך ללמוד מאבא את הדבר הבסיסי הזה של לימוד התורה, שהוא לימוד בעיון ולדבר בלימוד״.
״כשאבא התחיל ללמד בישיבה, עד סוף הרבצת התורה שלו, העיקר היה קודם כל לדבר בלימוד״
אומר הרב שמואל. ״ נולד מזה שיעור עם הרב יעקב אריאל והרב חיים שטיינר בשבת אחה״צ. היינו מביאים להם תה, והם היו מתחילים לדבר בלימוד, זה התפתח לשיעור על ה׳קצות׳. הבסיס היה שלא מכינים שיעור, אלא לומדים את ה׳קצות׳ בעיון. ואת זה מקנים הלאה. הדבר הבסיסי בעיניו שצריך להעביר לדור הבא זה לא להיות רק לומדי תורה, אלא מעמיקים בתורה, עד עומק הליבון״.
״איך הרב גידל תלמידי חכמים?״
אחד מידידיו של רב אברום היה פרופסור גוטסמן, ראש מחלקת קרדיולוגיה בבית החולים הדסה עין כרם. רב אברום והרבנית פנינה היו מגיעים אליו ל׳בדיקות עשרת אלפים׳ שגרתיות, לפני ראש השנה ולפני פסח. תמיד שמח פרופסור גוטסמן לבשר שהכל כשורה.
בערוב ימיו של רב אברום שוחח עימו פרופ׳ גוטסמן ושאל אותו, ״איך הרב גידל תלמידי חכמים?״. השיב הרב שיש שני דברים חשובים כשמכינים שיעור: אחד זה ללמוד איך ללבן סוגיה, אבל הדבר העיקרי היה לדבר בלימוד. גם בישיבה, גם בבית. כך הרב גידל תלמידי חכמים.
פרופ׳ גוטסמן התמלא נחת, וסיפר על עצמו: ״זה בדיוק מה שעשיתי עם התלמידים שלי בבית הספר לרפואה. כך גידלתי פרופסורים ששמם נודע בכל העולם. בזמן הלימודים הם עברו לגור ליד בית שלי, דברנו ׳בלימוד׳ בענייני הרפואה. ככה גדלים רופאים גדולים״.
״זה היה הסדר של אבא, ללמוד ולדבר בלימוד״, אומר הרב שמואל. ״לדבר בלימוד לא שייך למשרה מסוימת. כל המשרות שהגיעו לאבא היו משרות שהדור היה צריך, העולם היה צריך. חיפשו מי ירומם את עם ישראל או את הציבור שלנו, עם כוחות של תורה – אז המשרה הגיעה אליו״.
הרב שמואל מספר שגם היותו ״בעל תפילה״ בימים הנוראים בישיבה החל כך. כשנפטר בפתאומיות הרב מרדכי פרום ולא ידעו מה לעשות, הרב קיבל את התפקיד, לצורך הרבים, והתפילה התרוממה והתעלתה.
בסוף ימיו, הדריך אותו פרופ׳ גוטסמן שלא לשמש כשליח ציבור ביום כיפור, הרב שמואל מספר כי הפרופ׳ כנראה לא ראה את אביו בעיצומו של הצום, מלא כוחות, עוז ורעננות. באותה השנה מינה רב אברום את אחד מתלמידי החכמים בישיבה להיות בעל תפילה בתפילת ׳נעילה׳.
״לפני התפילה שלחו אותי לבקש מאבא שיתחיל נעילה״, מספר הרב שמואל. ״אבא השיב שכבר מינו מישהו, אז עניתי לו ׳גם הוא ביקש שהרב יהיה חזן כבכל השנים׳. אבא המשיך לחשוב עליו: ״מינו אותו והוא התכונן, הוא יצטער״. השבתי לו ״הוא ביקש אז הוא לא יצטער, ואם אבא יהיה שליח ציבור בנעילה הציבור מאוד ישמח.
״כשאבא שמע שהציבור ישמח הוא ממש ניתר ממקומו. ׳הציבור ישמח?׳, הוא שאל ומיד ניגש לעמוד התפילה. זה קרה שנתיים לפני שהסתלק מהעולם, מעל 90. ה׳נעילה׳ אז היתה ׳מראה כהן׳ כפשוטו ממש. כל שנה התפילה בישיבה מרוממת, עבודת ה׳ שמתקרבת לבית המקדש, אבל באותה שנה מישהו אמר לי שהוא התפלא איך החלונות לא התנפצו. תפילה מאוד מאוד מרוממת, מי שהיה שם עד היום זוכר את זה. וההתחלה היתה – ׳הציבור ישמח?׳, זה הזכות, זה לקום לעשות״.
מסר לדור: להאמין בכוחה של תורה ולהתגבר
מה המסר ממנו לדור, שחלקו הצעיר לא זכה בכלל להכיר אותו?
הרב יעקב: ״להאמין בכוחה של תורה. להאמין בשייכות שלנו, שכל אחד ואחד מאיתנו לתורה, לא משנה מה הוא עושה בחיים. לנהל את החיים על פי הדברים האלה. לא לחפש מודות חדשות, אדם שמאמין בתורה ימצא שם את התשובות לכל דבר. אין משהו שהתורה לא יודעת״.
הרב שמואל: ״עוד דבר שאבא הזכיר אותו עם תלמידים זה כוח ההתגברות. להתגבר. הוא אמר שיש אלף תירוצים לא ללמוד. אלף פיתויים לדברים אחרים. זה יכול להיות קשיים במשפחה, אבא שנפטר, דוחק, דברים שלא משמחים את הנפש. ואחד הדברים שאבא הטביע באנשים היה להתגבר תמיד. ׳שבע יפול צדיק וקם׳. להתגבר, ועוד פעם לנסות, להתגבר למרות המרירות – והלב יתמלא שמחה. כשמתגברים, כשמתמודדים, קמים ומתחזקים אז הקב״ה הוא ׳רב להושיע׳ ותהיה יותר טוב מלפני הנפילה. זה מה שאבא שידר – שכשיש נפילה יש הכוח גם להתגבר וגם לשמוח״.
שכל התורה
הרב שמואל מספר עוד, על דוד רזיאל, מפקד האצ״ל שלמד בישיבה. והיה נשוי לבת דודתו של רב אברום, הוא ניסה לשדל את הרב לבוא ולהיות מפקד באצ״ל בזמן שלפני הקמת מדינת ישראל אך הרב התעקש לשקוע בלימוד התורה. על הרקע הזה, של גאולת הארץ, שהרב היה שייך לה ואכפתי לזה, אמר פעם הרב על משקל ׳עוד דונם ועוד עז׳ ״עוד תורה ועוד עמל תורה״. העיקר עבורו היה ללמוד וללמד.
הרב שמואל מסכם: ״אבא היה שכל התורה. יש תלמידי חכמים, בקיאים בבלי וירושלמי ושולחן ערוך, ויש אדם שמגיע לשכל התורה. היה סיפור, ושמעתי אותו מבנו של בעל המעשה, שאחד רצה לברך על אחד מגדולי הדור ׳אשרי שחלק מחכמתו ליראיו׳. אמר לו אותו החכם: ״אני אמנם תלמיד חכם, אבל לא על זה מברכים. אם אתה רוצה תלך לרב אלישיב או לרב אברום, הם בדרגת ׳שחלק מחכמתו ליראיו׳, בדרגת שכל התורה.
לא כל אחד זוכה. כתוב ׳שמואל בדורו כמשה בדורו׳, ואבא זכה להיות במסירה הזו של התורה״.
בהכנת הראיון סייע אברהם פ.
