גליון 511

אסיר תודה

הרב נעם פרל

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן… בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" (במדבר ח' א'-ב')

אמרו ישראל לפני הקב"ה: 'רבונו של עולם לנו אתה אומר שנאיר לפניך, אתה הוא אורו של עולם והאורה דרה אצלך… ואתה אומר אל מול פני המנורה?'…אמר להם הקב"ה: 'לא שאני צריך לכם אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם'. למה? לעלות אתכם בפני האומות, שיהיו אומרים ראו היאך ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל העולם.

משל למה הדבר דומה לפיקח וסומא שהיו מהלכין בדרך אמר לו פיקח לסומא: כשנכנס לתוך הבית צא והדלק לי את הנר הזה והאיר לי. אמר לו הסומא: בטובתך – כשהייתי בדרך אתה היית מסמכני עד שנכנסנו לתוך הבית אתה היית מלוה אותי ועכשיו אתה אומר הדלק לי את הנר הזה והאיר לי. אמר לו הפקח: שלא תהא מחזיק לי טובה שהייתי מלווך בדרך לכך אמרתי לך האיר לי. (מדרש במדבר רבה ט"ו ה')

לכאורה מתמודד מדרשנו עם השאלה מה צורך יש לו לקב"ה בשבעת הנרות המודלקים בהיכלו על ידינו. מה צריך מי שכל האור בעולם נברא על ידו, נמצא ברשותו ומונהג על פי דברו לשבעת נרות השמן המודלקים על ידי בשר ודם. אולם בבסיסו של המדרש ניצבת שאלה קיומית בהרבה. מנסים אנו לברר, דרך האבסורד שבהעלאת הנרות, את משמעותן של כל מצוות התורה, מה הקב"ה הגדול הגיבור והנורא זקוק למעשינו הקטנים ול"טובותינו" חסרות המשמעות?

עונה המדרש באמצעות משל הלקוח מעולם החסד. רבות הפעמים בהן פוגשים אנו בדרכנו עיוור הנעזר בחסדיו של אדם רואה. למראה זה ברור לכולנו מי העוזר ומי הנעזר, מי בעל החסד ומי פושט היד. אולם המשל המדרשי מפגישנו בפיקח אשר ניחן אף בפיקחות שכלית. אין הוא מוכן ליצור כבלי מסכנות, התבטלות ומחויבות בין הסומא לבינו. לא מוכן הוא לשאת את רגשי הנחיתות אותם מפתח חברו הסומא עקב תלותו בסיוע מן החוץ. רוצה הוא שהסומא ירגיש כשותף לעסקה מפולפלת, ממנה נהנים שני הצדדים ולא ייאמץ את עמדת הפליט המביט במבטי הערצה והתבטלות במשאיות האו"ם נושאות שקי הקמח והאורז. דורש הפיקח שלנו מחברו הסומא לתת תמורה בעד הסחורה, ולמלא את חלקו בעסקה בהדלקת האור בבית החשוך אשר באפלוליתו נזקק הפיקח לתאורה אף יותר מחברו למוד הגישוש והמישוש באפלה.

כך, אומר המדרש, עלינו להבין את טעם העלאת הנרות ויתר מצוות התורה. מאפשרות מצוות אלו לכולנו להיות שותפיו של הקב"ה ולא רק נתיניו המבוישים נתמכי הסעד וחסרי היכולת. שותפות, ולו רק לכאורה, מחפש הקב"ה ולא התבטלות תלותית מבוישת ומושפלת של סועדי "נהמא דכיסופא".

כך הפקח זה הקב"ה… והסומא אלו ישראל…, היה הקב"ה מנהיגן ומאיר להם…, כיון שעמד המשכן קרא הקב"ה למשה ואמר לו: תאירו לי שנאמר – "בהעלותך את הנרות" – בשביל לעלות לכם.

העלאת הנרות מאפשרת לנו להתרומם, לעלות בעצמינו ובעיני עצמינו לדרגת שותפים ולא נתמכים. כך בנרות המנורה, כך במצוות כולן וכך מהיום בכל טובה וסעד אותם מגישים אנו לעני, נזקק או חבר, תמיד נעשה זאת אל מול 'טובה' נגדית, לא עבורנו אלא עבורו  

גלילה למעלה