בחזרה לעמה ולמולדתה

ענת גופשטיין

ענת גופשטיין

פסיכותרפיסטית ומנחת הורים

  היא גדלה כמוסלמית, בת יחידה, הקטנה באחים. היא הייתה ילדה טובה ושקטה, צייתנית מאוד, אך תמיד הייתה לה חשיבה עצמאית. כשהתבגרה הייתה קצת מרדנית, דבר שלא התאים לחברה הערבית.

תמיד רצתה ללכת לעיר הגדולה, להסתובב ולהיות בין יהודים. היא ידעה עברית, היא אהבה והעריכה כל כך את העם היהודי. היא הייתה כל כך שונה ממשפחתה. הם שמחו כשהיו פיגועים ונרצחו יהודים, אבל היא לא הייתה שותפה לשמחה. כאב לה מאוד, היא בכתה שנרצחו יהודים. כשהעיזה להגיד את מה שחשבה הם לעגו לה, קראו לה "היהודייה". היא הרגישה שותפה לעם ישראל ורצתה להכיר את הדת היהודית. 

 היא החלה להתעניין ולקרוא בתנ"ך. היא עשתה את זה בסתר, אך המשפחה גילתה והפעילה כלפיה סנקציות ואלימות קשה. פעם היא ברחה מהכפר, הסתובבה בעיר. היא לא רצתה לחזור הביתה, אבל כשהגיע הלילה לא היה לה לאן ללכת. היא חזרה הביתה, וכל החמולה הייתה סביבה. היו כעסים, צעקות, לא הסכימו שהילדה תעשה בושות. הכניסו אותה לחדר סגור. שלא תצא עד שיחליטו מה עושים איתה. ואז נפלה החלטה: רצח על כבוד המשפחה. 

במהלך ימים ארוכים היא הייתה כלואה בחדר סגור בקומה גבוהה, ואז היא הבינה שאין לה ברירה. חייה בסכנה. היא מורדת, אין לה סיכוי. משפחתה לא תוותר לה. המשפחה לא תיתן לה אפשרות לבחור את דרכה. והיא? בוחרת בחיים. היא לא רוצה למות. אבל אם כבר למות, למות כיהודייה. כל כך רצתה להתפלל לה', אבל לא הכירה את התפילה. רק הכירה את הברכה שמסמלת ביטחון בה'. היא שמה מבטחה בה' ובירכה בכוונה עצומה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו", וקפצה מהחלון.

ישועת ה' כהרף עין. התפילה התקבלה. היא נפלה לארץ, השכנים נבהלו והזמינו מייד את כוחות ההצלה. היא הובהלה לבית החולים, וכך ניצלו חייה. היא עברה שיקום בבית החולים, אך משפחתה לא ויתרה. כשהרגישה סכנה לחייה היא ביקשה עזרה. נאלצה לברוח ולהסתתר ממשפחתה. היא החלה לשקם את חייה, רצתה כל כך להתגייר, לקבל עליה עול מצוות ולהיות יהודייה. בעזרת יהודים טובים שקיימו את המצווה החשובה של קירוב הגר ואהבתו היא עברה את הגיור בהצלחה והקימה בית נאמן בישראל. 

את העבר שלה היא מחקה, והחלה חיים חדשים. 

לא פשוט להיות גר. לגרים אין משפחה, אין להם ייחוס. אנו הבנים של האבות הקדושים, לנו יש זכות אבות. להם יש קשר ישיר לקב"ה. 

את מערת המכפלה שבחברון היא פוקדת הרבה, אבל יש מקום שהיא מחוברת אליו במיוחד. קבר ישי ורות אשר בשכונת תל רומידה שבחברון. רות המואבייה, אם המלוכה והאם של הגרים בישראל.

רות שאמרה "עמך עמי ואלוקייך אלוקיי", שהביעה הזדהות עם הדת היהודית ועם עם ישראל, דבקות בקב"ה ובמידותיו, שהייתה בעלת מידות טובות ונאצלות.

כמו רות המואבייה כך גם היא. במסירות נפש, צנועה וחרוצה, מלאת אמונה והכרה בקב"ה ובתורת ישראל. 

ולנו כל מה שנותר הוא לחבק ולקרב אותה ולומר לה: אחותנו את, היי ברוכה

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה