01
שבת נפלאה של ראש חודש ניסן.
צעדתי בשמחה גדולה לכותל עם ידידי יוני קליין, שעד לאחרונה שירת ביחידה מבצעית מובחרת של המשטרה.
לפני כשלושה חודשים, סיפרתי לכם כאן, על החתונה המרגשת של יוני עם השוטרת אביבה, גם היא מיחידה מיוחדת, שעלתה בגפה משוויץ.השבת, זכינו לארח את הזוג המופלא הזה בביתינו.
קרני שמש חמימות בצבצו ממזרח וסימנו את דרכנו לכותל, בגוונים של זהב. הצעידה הייתה הפעם קלה מתמיד. גם בזכות מזג האוויר האביבי, וגם בזכות ההקשבה שלי לתיאורים המרתקים של יוני, על הפעילות המתוחכמת והמדויקת של המשטרה, שמסכלת פיגועים במרחב ירושלים.
למרות ההתראות והמתח הביטחוני ששרר השבוע, רחבת הכותל גדושה הייתה במתפללים שבאו לחגוג שבת ראש חודש הכי קרוב לקודש הקודשים.
שירת ההלל בר״ח ניסן, כאן, למרגלות הר הבית, נטעה בנו ערגה מיוחדת לשירת הלוויים במקדש וזיכתה אותנו בהקשבה רעננה ומשמחת, למשק כנפי הגאולה.
ממש בסמוך אלינו התפללה, תוך שירה וריקודים, קבוצה גדולה ונפלאה של תלמידי ״מרכז הרב״ מחבורת ׳״מכסף״. לשאלתי, הם ספרו לי, שבסיום התפילה ייצאו כאיש אחד, לסיבוב השערים המסורתי בן אלף השנים, בו מקיפים בכל ראש חודש את הר הבית ומרבים בתפילה, בשירה ובאמירת מזמורי תהילים מול שעריו.
מרחבת הר הבית הצופה אל שער המוגרבים הוא שער הרמב״ם, רוקדים התלמידים לכיוון שער הכותנה, ומשם לשער הברזל, שערי המזרח בואכה הר הבית. משם הם ממשיכים בתפילה בשירה ובריקוד לעבר ״השער החשוך״ ו״שער הסליחה״ שבצפון הר הבית.
״סיר נפוח אני רואה ופניו מפני צפון…״ הנביא ירמיהו מזהיר אותנו כי מהשערים הצפוניים של הר הבית תיפתח הרעה. ואכן, משם פרצו הגויים הרשעים, ששרפו והחריבו את בית המקדש ומשם חדרו מחבלים, פצעו ורצחו שוטרים יקרים ששמרו על הר הבית.
השיירה הקדושה, ממשיכה להקיף בתפילות ושירים את חומת הר הבית ומגיעה בריקודים אל ״שער האריות״ – ״שער השבטים״, משער זה פרצו הצנחנים היקרים שלנו בדרכם לשחרור הר הבית ושחרור כותלנו.
לאחר מכן תמשיך החבורה המופלאה, לעבר שער הרחמים ושער המזרח. ומשם דרומה על עבר שלושת שערי חולדה, בדרום, בואכה עיר דוד, המתגלה, המתחדשת והמיושבת ביהודים נפלאים.
02
לפני כמעט שנה וחצי, לאחר הרצח הנורא של אסתר הורגן הי״ד, שיצאה לתומה לטייל ביער ריחן והותקפה באכזריות על ידי מחבל חמאסי בן עוולה, כתבתי מדם ליבי פוסט זועק על ההפקרות השוררת סביב גדר ההפרדה בכלל ובאזור חריש, ריחן–שקד בפרט.
כך כתבתי אז, מתוך דאגה רבה וצער גדול –
׳׳הפיגוע הרצחני והאכזרי שבוצע על ידי מחבלים ביער ריחן מציף בעיה קשה וכאובה של חוסר אבטחה מספקת בגדר הביטחון בכלל, ובפרצות הקיימות לכל אורכו ובציר חריש, ריחן הקרוב לטל מנשה. הגדר עוברת מרחק דקות הליכה מחריש ומכביש 6 ודקות נסיעה מהישובים הנפלאים המגינים על צפון השומרון.
בקטע זה של הגדר, עוברים מידי יום כ-4000 שב"חים!!! הם מסתננים לכיוון העיר חריש וכביש 6 דרך פרצות בגדר, תוך שהם עוברים מעליה או מתחתיה. בדרכם הם מבריחים סחורות במאות אלפי שקלים, סיגריות ציוד אלקטרוני, סמים, נשק ועוד.
לעומת זאת הצבא צמצם בגזרה זו את כוחותיו מטעמים לא ברורים.
בעבר הוצב שם כוח גדול יותר וכיום היחידות השומרות על הגדר בגזרה הן קטנות יותר. לעיתים, כברירת מחדל, מוצבות שם יחידות מעורבות, מחילות שונים, ובשל הקשיים הארגוניים והאובייקטיבים, קשה עליהן המלאכה והן עושות מאמצים כבירים להתמודד עם האיום הביטחוני הקשה.
השב׳׳חים מתגודדים וצובאים על הגדר בעשרות ובמאות. מחבלים מטמינים בצמוד לגדר מטעני צד, מלכודות וכד׳, כדי למשוך חיילים למלכודת ולפגוע בהם ובעוברי אורח, וכך לעכב את היכולת לתפוס את המבריחים. המחבלים יוצרים מסך של טרור, זורקים בקטבים רימוני הלם ועוד.
הצבא עושה מלאכת קודש, במסירות ובמקצועיות מופלאה, אך מתקשה לסקל את כל ההתגרויות וכל ההברחות ואף לא מצליח להדוף את המתגודדים ולעצור את כל המסתננים.
כמעט בכל יום יש בגזרה תקריות אלימות ומאתגרות, שמסתיימות בכמעט אסון.
החיילים והקצינים היקרים, המוצבים בשטח מתמודדים עם אתגרים יום יומיים מול אוכלוסייה ערבית עוינת מאד, בלי כלים מספיקים ובלי כוח אדם שיכול למגר את הטרור ולסגור את הפרצות בגדר.
החיילים עושים מאמצים גדולים לבלום את ההברחות, אך בגלל הגבלת הכוחות ומגבלות הקורונה ובעיות של הגבלת שימוש בנשק חם, כל יום, שעובר בגזרה זו בשלום, הוא בגדר נס גלוי.
תושבי יישובי צפון השומרון, כמו טל מנשה, שקד וריחן מכירים ומבינים היטב את המצב הבעייתי מולו מתמודדים הכוחות המוצבים בשטח.
התושבים בצפון השומרון מעודדים ומחזקים את החיילים המסורים המוצבים בגזרה, מפנקים אותם במטעמים, בממתקים, בשתייה קלה, במגדנות ובעוגות ומציפים אותם בחום בחיבוקים ובאהבה.
הכתובת מתנוססת על הקיר.
חבל שרק לאחר רצח נורא ואיום כזה מתחילים במטכ׳׳ל ובמשרד הביטחון, לחשב מסלול מחדש…׳׳.
הדברים שכתבתי אז, לצערי אקטואליים עד צמרמורת, כאילו נכתבו היום.
לצערי הרב, איש לא התייחס באותם ימים קשים לדברים שכתבתי ושכתבו עוד רבים.
בימים אלו, אני רואה שוב, שרבים כותבים ומזהירים מהפיגוע הבא, בדיוק באותן מילים…
כך קראתי השבוע, בין הכותבים הרבים – את העיתונאי הוותיק – רינו צרור, את ידידי חגי הוברמן, את חבר הכנסת עמיחי שיקלי, את אמיר אטינגר, את דוברו של משרד מבקר המדינה, שתיאר כיצד המבקר מתניהו אנגלמן, נזעק לאחר הרצח הנורא ורב הנפגעים בחדרה והגיע בכבודו ובעצמו לראות את הפרצה בגדר, שממנה חדרו המחבלים השפלים שביצעו את הטבח בשבוע שעבר.
הגדילה לכתוב שלומית גולדין, הלוי, שכתבה בערך כך: חסימת הפרצות בגדר, שהפכו עבור השב׳׳חים לדרכים ״לגיטימיות״ להגיע ״לעבודה״… היא פתרון לטווח קצר…
הם צריכים פרנסה ואנחנו צריכים ביטחון.
לכן כל ״פתרונות הפלסטר״ לא יעבדו.
כולנו יודעים שהפתרון לא פשוט ולא נוח.
מצריך מבצע צבאי ואולי אפילו מלחמה.
אבל הגיע הזמן לטיפול שורש עמוק, שימגר את הטרור מהיסוד ויאפשר לנו לחיות קצת בשקט.
כי ככה אי אפשר להמשיך.
שבת הגדול שלום. של בטחון, של שלווה, של גאולה ושל אחדות.
