זה הכי נדוש לדבר על השמחה עכשיו. ועדיין היא קוראת לי מכל הרשתות ומכל הפוסטים ומכל שיחת טלפון. עם עצות של ״איך תשמח למרות שאתה עצוב?״, או ״איך תכריח את עצמך לחייך?״, והכל עובר, איך לומר, דכאוני נורא. כאילו חודש אדר בא להתריע על מצב מלחמתי שצריך להכין אליו מסכת אב״כ ומסקינטייפ להתמגנות. פעם שרו החברים של נטאשה: ״יש לי את זה, אני רוצה לרקוד, אבל אני לא יכול לזוז". גם אם אני דווקא מתרצה, ואם אפילו כבר בא לי לשמוח, אי אפשר לרקוד כשעצוב.
פעם הגעתי לאבא שלי לבקש עצה למשהו, הסתובבתי אז עם איזו אכזבה עמוקה, ובאסה כזו שאפפה את כל כולי, והיה לי איזה רגע של לגעת במסכנות, בעומק שלה. כשאת ממש עם הלשון בחוץ ואין לך כבר כוח לעצמך, ורק חסר איזה נאום תודה לחברי האקדמיה הנכבדים שבחרו להעניק את פרס המסכנות של השבוע דווקא לי. ואבא רק פתח את התהילים, הציץ, וזרק לי: ״תהיי שמחה״, ואז סגר את הספר ויצא מהחדר באקורד סיום שאי אפשר להתווכח איתו. ונטרפתי. כל הבעבוע הפנימי יצא מהעיניים, כי חשבתי שאני באה לקבל את עצת חיי, לשפוך את הלב, ומה שמחה עכשיו. זה נשמע לי כל כך גדול, מנותק, בומבסטי. בטח לא פתרון לשום דבר.
שאלו אותי השבוע מה משמח אותי ועניתי שלהיות מונחת ברגע. בלי כיסויים, בלי לחשוב מה מצופה ממני. לחיות את מה שקורה בפנים באופן מלא, בלי לחשוב. להיות אני, עד הסוף. לא יודעת מה ציפיתי שאענה, אבל התשובה הפתיעה אותי אולי כי לראשונה, לא תליתי את השמחה בתקוות לעתיד. לא חופשה בחו״ל, לא לשכב באיזה מעין ולהקשיב לפכפוך המים. רק להניח ללב פשוט להיות. ופתאום הבנתי, איך להיות אדם שמח, זה באמת התשובה לכל דבר. הרמב״ם כתב: "האושר לא במרחקים ולא מעבר לים, כי אם בתוך ליבו של האדם פנימה" – קחו רגע, תעצמו את העיניים ודמיינו מה משמח אתכם. לא ״מה אתה מאמין שיעשה אותך שמח?״, אלא ״מה משמח אותך בפועל, ממש?״. אני יכולה להבטיח לכם שהתשובה תהיה בת הגשמה. ובסוף בסוף, שמחה היא לא רק הסיפור של החודשיים שלפתחנו. היא כלי. היא תוצאת ההגשמה של הקול הפנימי. היא זו שתשקף לך אם אתה מחובר – לעצמך, לרצון שלך. היא אנרגיה, היא נחת. היא לעולם הפתרון, לא הבעיה.
ואבא רק פתח את התהילים, הציץ, וזרק לי: ״תהיי שמחה״, ואז סגר את הספר ויצא מהחדר באקורד סיום שאי אפשר להתווכח איתו. ונטרפתי.
